הקניין הרוחני של קוב
כמעט בכל אלבום שלו (ויש לו
כבר ארבעה לפני החדש...) מחדש קוב שיר ישראלי קלסי, בדרך כלל בגרסה עצובה שמוציאה מהשיר את
הלהיטיות שלו והופכת אותו לאישי וגם למין מאמר מערכת על המצב שלו ושל סביבתו.
באלבום הראשון, "הזמן מזיע" שיצא ב2002 זה היה "אבאניבי" של
אהוד מנור ונורית הירש, בשני, "סיום מפואר בלחיצת כפתור" ב2008 הוא חידש
את "שינויי מזג האויר" של שלמה ארצי,
ב"סימני תשוקה". בפעם השלישית, ב2010, בפרויקט האלקטרוני "הונאת האמרגן"
הוא עשה מה שעשה ל"זמנך עבר" ובסולו "הרגיל" הבא שלו,
"סימני תשוקה" ב2012 לא היה שום חידוש. חשבתי שהמסורת הסתיימה, או
שכעורך-דין לענייני זכויות יוצרים, ראה קוב שלא משתלם להתעסק עם שירים של אחרים.
אבל הנה מגיע האלבום החדש, "תוגת המפסידים" ומסתיים בגרסה מיוחדת וקורעת
לב לשירה של נעמי שמר "על כל אלה" (על הדבש ועל העוקץ). דווקא הביצוע הזה
של קוב, בעל האג'נדה הפוליטית – חברתית האנטי ממסדית (שמאלנית?), מבליט את התפילה
שבשיר, את האישי והפרטי שבו לעומת "הלאומי" (כפי שנעמי שמר התכוונה
במקור) ומצד שני הוא מתחבר היטב לכותרת האלבום החדש: "תוגת המפסידים".
אנחנו שהיינו תמיד בצד המנצח כבר לא כל כך בטוחים. לא בניצחון הצבאי, אלא בכל מה
שבא אחריו.
על עטיפת האלבום ובחוברת
הדיסק צילומים עתיקים בשחור לבן של חיילים ופועלות עבריות. התודה לארכיון
הפלמ"ח מספקת את ההקשר ושיר הנושא מחבר, כמו כל שיריו של קוב בין היחסים שלו
עם נשים ומצב האומה.
זעם ושיכחה
רצית או היית לצריכה
לרדת לשורש מבוכה
תבשיל שהקדיח, חוקי אבל
מסריח
הרוב הוא שוב יצחק מהבדיחה
תתרגל למצב שלך
עכשיו כולם יודעים
תתרגל למסע שלך
מעמסה שלך -
תוגת המפסידים
יופי וצער
בוחן את הפער
שוקל את הלחי השנייה
פעמי דיקטטורה, חוזר אל
הפריזורה
עכשיו אני עמוק בקונכיה
 |
| צילום גיא פיטשון |
מפסיד בכבוד
יעקב לשצ'ינסקי, תיכף בן
40, התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו לפני
כמעט 20 שנה. בסוף שנות ה90 הוא הוחתם
על ידי מיכה שטרית לחברת התקליטים העצמאית שהקים "תן סי. די." והחל
לעבוד על שירים שכתב והלחין בסיועו של יזהר אשדות אך לא השלים הפקת אלבום. לאחר שחברת
התקליטים נסגרה, החליט קוב להמשיך לעבוד על השירים שלו והחל גם ללמוד משפטים עד
שהפך לעו"ד המתמחה בנושא קניין רוחני של מוסיקאים ויוצרים.
בסוף שנת 2002 יצא אלבום הבכורה שלו "הזמן
מזיע" בהפקה מוזיקלית של קוב עם טל
טרייביש וטל מטמור. בין שירי האלבום היו "זה הזמן להתעורר", "לא יכול
להיות יותר משוגע" ו"אדיש" שקצת הושמעו ברדיו וגם זכו בקליפים
מדליקים.
הדרך שבה קוב הציג את עצמו אז מאפיינת
אותו בכל דרכו: ג'ינג'י עם חיוך ענק, עם הרבה הומור עצמי, כאילו עושה מין פרודיה
על "להיות כוכב רוק" ומצד שני יוצר מעניין ויש לו בהחלט מה לומר. הוא
מופיע רק מעט, יחסית (בכל זאת לעורך דין אין הרבה זמן פנוי) אבל בכל פעם שהוא חוזר
לבמה או לאולפן ההקלטה הוא עושה את זה במלוא הרצינות והמחויבות. תמיד עם שותפים
בהפקה, מוסיקאים שיוצרים צליל ייחודי רק לו. טל טרייביש, נדב כץ, אלעד
אייזיקוביץ', אלידע רמון.
שמות (חלק מ)השירים שלו משקפים את
הנושאים המעסיקים אותו: "המוזות שותקות", "כאב", "עולם
מכור", "עוד ספירה לאחור", "דגל לבן", "קוראים לזה
תרבות", "ציון במשבר" ועוד. ישנו סיכוי סביר שהשירים האלה לא
מוכרים לך, כי קוב אף פעם לא ניסה להיות הצלחה גדולה. בכך הוא דווקא מאד הצליח.
אבל, בכל זאת ועם כל הכבוד לאידיאולוגיית הלוזרים, נדמה לי שהגיע הזמן לתת לו קצת
יותר תשומת לב.
את האלבום החדש "תוגת
המפסידים" יצר קוב (מילים ומנגינות, פרט ל"על כל אלה" של נעמי שמר)
ביחד עם נדב כץ ואלעד אייזיקוביץ' שעיבדו
איתו את השירים וניגנו ביחד: קוב בשירה וגיטרה אקוסטית, כץ בגיטרות חשמליות
וסינטים אנלוגיים, אייזיקוביץ' בפסנתר, קולות תופים וכלי הקשה. נדב כץ היה המפיק
המוסיקלי וגם המקליט של האלבום, ואיזה יופי שבנושא התקציבי נעזר קוב בחברה ששומרת
על זכויות המוסיקאים. כפי שמציינת החוברת: "הפקת אלבום זה התאפשרה בסיוע קרו
הטיפוח של אקו"ם לקידום עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית".
 |
| גיא פיטשון צילם |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה