יואב קוטנר

יום שלישי, 22 באפריל 2014

בברלין




סתם יום של חול
גלויות מוסיקליות מברלין
·         נסעתי לחופשה משפחתית בברלין, למרות כל החששות והפחדים הנטועים בי כבן דור שני לשואה, הגעתי דווקא לעיר הזאת ולא רק מסיבות של רגיעה משפחתית אלא גם לצרכי עבודה, כמו שאומרים בגלגלצ, בגלל המוסיקה. שומעים בשנים האחרונות שזהו אחד היעדים הכי פופולריים לצעירים של ימינו. מקום שנוח לגור בו ונעים ללמוד בו, ובעיקר, מבחינתי שלי, מקום עשיר במוסיקה מכל הסוגים והצבעים, עשרות מוזיאוני אמנות ותחושה שהעיר מאד שונה מהאווירה המפחידה-דקדנטית שהכרתי מסרטים שנוצרו לפני נפילת החומה, מסיפורים על ניק קייב ודייויד בואי ולהקות אכזריות של מוסיקה תעשיתית... 

צילומים: יעל, טליה וקצת אני

     אז בברלין אמנם מאד נוח, התחבורה הציבורית מאד יעילה (הידעת שברכבות התחתיות ו/או באוטובוסים ו/או בחשמליות אף אחד לא בודק אם קנית כרטיס או לא?) וגם המזג אויר היה די נחמד אלינו, שמעדיפים טיפה קריר על טיפה חם מדי, ובכל זאת לפני הכל, אני חייב לסכם ולומר שלפחות בנושא המוסיקה, לתל אביב אין במה להתבייש, בשבוע מקרי אצלנו יש לא פחות הופעות מאשר בשבוע  מקרי בברלין, וגם בשיטוטים בעיר האווירה המוסיקלית בתל אביב או בחיפה מנצחות בקלות את הגרמנים ...


·            
     ברלין ממותגת במדריכי התיירים השונים, באינטרנט או בדפוס, כולל בעיר עצמה, כ"גן עדן לגאים". מתברר שמתקיימים בה מידי שבוע עשרות מסיבות ואירועים עליזים, מדריך סיור התיירים מספר בשמחה על ראש העיר הגאה הראשון שהחליט להפוך את העיר לבירת הקהילה העולמית. מה שקצת משעשע הוא שכבר במטוס בדרך לשם אנחנו נחשפים לסרטון ההדרכה לנוסעים הלא יאומן של הליין החדש של "אל על" המכונה "UP". ארבע וחצי דקות (תשע אם סופרים גם את הגרסה באנגלית) של שיר קווירי נוראי, מין שילוב של ראפ חנוני עשוי רע עם דיסקו פופ מיושן, כשכל צוות המטוס ובעיקר הדיילים בתחפושות ועיצוב הומואי, שרים EVERYBODY UP NOW!. מעבר לזה שיש כאן שימוש מביך בקלישאה על מיניותם של הדיילים (טוב שלא שרים "מתרוממים איתנו" יה יה!), הסרטון הזה לא משרת את מטרתו בעיקר בגלל שהוא ארוך ומייגע ועמוס טכסטים ולא מסביר מה לעשות אם חלילה יש מצב חירום? אם אני זוכר נכון כדאי ללבוש מיד את הטייץ הכחולים, את כובע הסקי ופשוט לנענע במרץ בישבן... 


 

·          





  
     בברלין, כמו ברוב העולם, אין יותר רשתות חנויות תקליטים. יש חנויות קטנות בודדות שמעדיפות תקליטי ויניל על קומפקט דיסקים. ההיצע בדיסקים דל ביותר, ונראה שהמוכרים ויתרו כבר מזמן על השור הזה. בסניף היחיד שמצאתי של "וירג'ין", מי שהיתה אחת מרשתות הדיסקים הגדולות בעולם, יש כל מיני מוצרים לתיירים, קצת דיסקים, ואחראי משמרת שאין לו מושג מי זאת להקת "ארקטיק מאנקיז" שעומדת להגיע לברלין בעוד חודשיים. זה גם לא אכפת לו. לפחות הגג של מרכז סוני נראה כמו תקליט.
 
תקרת מרכז סוני
·         בברלין יש לא מעט הזדמנויות לרכוש תקליטי ויניל חדשים (כלומר של אלבומים מימינו) ובעיקר של תקליטים ישנים משנות השבעים-שמונים-תשעים. מצאנו תקליטים בחנויות קטנות ובעיקר בשווקים הרבים ברחבי העיר. אני אישית דיפדפתי ביו כמה אלפי תקליטים כאלה מתוך תקווה שאיזשהו מוכר גרמני בר מזל ולא מודע מחזיק עותק מקורי של האלבום הראשון של הלהקה הישראלית "הצ'רצ'ילים". התקליט הזה, שיצא ב"הד ארצי" ב1969, שווה כמה אלפי יורו... לא מצאתי.
 
WHO MADE WHO
 

·         מועדון הרוק המקביל ל"בארבי" הוא "פוסטבאנהוף" שנמצא בכנסיית ישנה ליד האולם הענק "O2" (שם התקיימה ההופעה של לאונרד כהן שהרבה ישראלים הגיעו אליה). בתשע, כמו שפורסם עלתה להקת חימום של שני מוזרים בשם SEKUOIA ושעה אחרי הלהקה המרכזית, שלישית מצויינת מדנמרק בשם WHO MADE WHO (שכבר ביקרה בארץ לפני שנתיים). היה צפוף וחם והגרמנים יותר מדי גבוהים. ב"בארבי" יותר כיף. בדרך החוצה ראינו מכשיר אוטומט למכירת אטמי אוזניים.


·       
     אולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של ברלין נחשב לאחד המקומות הכי מעולים בעולם מבחינת הסאונד. השקענו, אני ובני, בכרטיס יקר כדי לשמוע איך זה צריך להשמע. באמת אולם מרשים עם אקוסטיקה מדהימה. עד כדי כך שכל שיעול בשורה 18 בצד מהדהד בכל האולם. והיו, למרבה ההפתעה, הרבה מאד שיעולים וכחכוחים. ההפתעה היותר גדולה מבחינתי ששמעתי, בפעם הראשונה בחיי, יצירה של המלחין הרוסי בן המאה העשרים (מת ב1975) דימיטרי שוסטקוביץ' ו... נורא נהנתי. אולי זה המקום, אולי האווירה, אולי בגלל שבאתי בראש פתוח ובכוונה להכיר עולם חדש.

הגודל כן קובע

·         בברלין, כשמסתובבים בעיר, לא שומעים מוסיקה גרמנית. בין כל הטורקים והמזרח-רחוקים והישראלים בקושי שומעים את השפה, ומצד שני כל מי שפונים אליו באנגלית מבין אותך. אבל במוסיקה, כל מי שמופיע ברחובות או בבתי הקפה או בתחנות הרכבת התחתית, ויש לא מעט כאלה, שרים באנגלית, בעיקר "ביטלס" ובוב דילן וגם לא מעט מוסיקה קלאסית. האווירה ברחובות, עם כל הגראפיטי ואמנות הרחוב, נראית לגמרי היפהופית ניו יורקית. הפסקול לא.

         בחנויות כלי נגינה (הבן שלי חיפש באס משומשת במצב טוב) תפגשו בדרך כלל לפחות ישראלי אחד שיש לו להקה בברלין.
 
מוזיאון לאמנות עכשווית
·         ב"מוזיאון לאמנות עכשווית" שנבנה בתוך תחנת רכבת יש מיצג חדש של מוסיקה קלסית מודרנית. מאד מעניין ומשונה, מערבב אמנות אבנגרדית, פוליטיקה ועיצוב סאונד. במקום אחר בעיר פסטיבל אוונגרד בן יומיים שבו מלחינים מוסיקה על פי עיצוב חזותי של אמנים צעירים.
סלפי מתוחכם במוזיאון הקולנוע
·         אני לא יודע אם ברלין היא אכן גן עדן להומואים, אבל היא בהחלט מקום מצויין לרוכבי אופניים. כל העיר מרושתת בשבילים מיוחדים, בכל מקום אופניים להשכרה וטיולי אופניים מודרכים, ואפילו בתערוכה הכי חמה בעיר, של האמן הסיני המדהים AI WEI WEI, העבודה בכניסה היא... פסל עצום של אופניים עד השמיים.


·     
 ·        גם בטלוויזיה בברלין, על עשרות ערוציה, אין כמעט מוסיקה, וכשיש זה ספשל של להקת "אבבא" משנת תרפפו. אבל יש להם מגדל טלויזיה נהדר, עוד מהימים שהמזרח גרמנים רצו להשוויץ למערב שהם טובים יותר מבחינה טכנולוגית. מלמעלה קולטים את הגודל המטורף של העיר.

היכן מסתתר הנס?

·        את הדיסק היחיד שקשור לגרמניה ששמעתי בברלין נתן לי חבר, גיל קומר, עוד בארץ, זמרת צעירה ומעניינת בשם SABINA שנשמעת כמו ניקו (מהוולווט אנדרגאונד), היא באה מאיטליה, גדלה בגרמניה, הקימה את להקת "הנערות מברזיל" בניו יורק, ומשלבת גרמנית, אנגלית וצרפתית.


·       בלי קשר ישיר למוסיקה, אבל תזכורת מצמררת לתרבות של ימינו. במוזיאון השואה, על רקע צילומים נוראיים של הוצאות להורג וקברים המוניים של יהודים, אנחנו שומעים צחוקים קולניים וקבוצת נערות ונערים גרמנים עושים "סלפי" עם צילום של הימלר. הצטערתי שלא אמרתי להם מילה.

יום שני, 21 באפריל 2014

זה טוב זה שלמה יידוב



 
צילומים: אילן בשור
לא רק חולם בספרדית
תמיד, כבר מאז שנות השבעים, יש לי הרגשה ששלמה יידוב לא מקבל את מלוא תשומת הלב המגיעה לו. בעיני הוא מוסיקאי וגיטריסט מחונן, זמר מאד מיוחד, שעושה את הקטע שלו כבר 40 שנה, ובכל זאת לא מיד נזכרים בו כעוסקים בבני דורו, צעירי שנות השבעים, עשו את המהפכה הכי גדולה עד היום במוסיקה הישראלית. לפני שבועות אחדים הקדשתי את תכניתי בגל"צ "קצת אחרת בשנות השבעים" (ימי שבת ב12:00, תודה ששאלת) ליצירתו של שלמה יידוב, והתגובה העיקרית שקיבלתי ממאזינים שונים הייתה: "באמת? לא ידענו שהוא עשה כל כל הרבה דברים יפים והשתתף בכל כך הרבה הקלטות..."
וזה רק כשדובר על העשור הראשון לפעילותו. כי ככה שלמה יידוב כל חייו. קצת נחבא אל הכלים, אף פעם לא בפוזה של כוכב, לא מתאמץ בכוח לדחוף את עצמו, לא עושה שום דבר בקריירה שלו משיקולים מסחריים. משלב השפעות ג'אז ופלמנקו ופולק בשירי משוררים לצד שירים אישיים... למשל כשהוא, אחרי שתיקה ארוכת שנים (13 שנה) מוציא אלבום חדש ("מתוך השקט" 2010) אז מדובר באלבום אינסטרומנטלי., ועכשיו, כשיש לו אלבום של שירים, אז אלה בעיקר שירים ממולדתו הישנה, ארגנטינה, באווירה עממית כמעט קלסית, מושרים בספרדית. ולא, לא מדובר במסיבה של "להיטים לטיניים" אלא, כמקובל אצלו, באווירה מעודנת, מופנמת, מלאת יופי שמצריך האזנה. הכל קסום וצלול, וגם הקול שלו, שקצת התבגר עם השנים, קיבל עוד שכבת חיספוס שהופכת את הביצועים לשירים הישנים לעוד יותר אותנטיים. פתאום הוא לא רק זמר ישראלי במחווה נוסטלגית, אלא גם זמר ארגנטינאי ותיק שמעדכן לצליל עכשווי את שירי ילדותו, משירי ערש ואהבה עד שירי כאב ומחאה. לצד שירים מעטים שמוכרים גם בעברית (כמו "אלפונסינה והים") יידוב בחר בעיקר בשירים פחות מפורסמים לאוזן הישראלית הממוצעת, אך שיש להם משמעות מיוחדת בשבילו.  לצידם מעניינים במיוחד הקטעים המקוריים שבאלבום שמתחברים בטבעיות להיסטוריה הפרטית שלו. החל מהלחן הראשון שיצר בארץ כשעלה לכאן בארגנטינה בגיל 13, "כמו הירח". השיר הפך, שלושים שנה אחרי ל"ערב כחול עמוק" ששרה ריטה למילים של מאיר אריאל. יידוב כבר הקליט פעם גרסה ספרדית לשיר הזה (באלבום "פרטים קטנים" ב1997) , אך שם השיר היה חריג וכאן הוא חלק מתמונת הגעגוע לעבר. את "כמו אדם" הלחין יידוב למילים של נתן זך, אחר כך תרגם אותו לספרדית לבקשתה של מרסדס סוסה שאף הקליטה אותו. שיר מקורי נוסף הוא שיתוף פעולה בין שלמה יידוב (מילים) ואלי דג'יברי (לחן): "ליאורה אהובתי". הכל, מבחינת העיבודים והנגינה והשירה, נשמע נורא טוב ואותנטי. בפעם הקודמת שיידוב התמודד באלבום שלם עם חומרים כאלה היתה ב1988 באלבומו "חולם בספרדית" שבו הקליט בעברית שירים ארגנטינאים. עכשיו הוא חוזר לחומרים הישנים ההם, חמישים שנה אחרי שעזב את ארגנטינה, ונשמע כאילו אף פעם לא ויתר על ארגנטינה שבלבו.

קצת היסטוריה. הילד שלמה יידוב (במקור Yid-Vav) נולד בארגנטינה ב1951 והחל לנגן בגיטרה קלסית מגיל צעיר. בגיל 13 עלה לארץ, גר בירושלים ואז גילה את הגיטרה חשמלית. הוא הלחין מנגינות ראשונות שהפכו אחר כך ל"ערב כחול עמוק" ו"שיר בין ערביים".
בצבא עבר טירונות שריון אך שרת בלהקות צבאיות שונות, ביניהן עם יצחק קלפטר שהפך לחברו הטוב. באחת הלהקות הכיר את שלמה גרוניך שהזמין אותו להצטרף אל להקת "קצת אחרת" עם שם טוב לוי. מאז הפך יידוב לחלק מהחבורה ששינתה את המוסיקה הישראלית, כנגן גיטרה (בין השאר עם מתי כספי, זה הוא שמנגן את הסולו של "לא ידעתי שתלכי ממני", אריק איינשטיין, יוני רכטר, יוסי בנאי, אסתר עופרים, יהודית רביץ, חוה אלברשטיין) וכמלחין לעצמו ולאחרים  ("ימים לבנים", "ילדי הירח", "אני השר" ועוד).
ב1978 הוציא אלבום בכורה, "בפעם הראשונה" שהציג אותו כיוצר מעניין ורבגוני, אך לא מסחרי: האלבום כלל שני קטעי ג'אז רוק אינסטרומנטליים ושבעה שירי משוררים. אחר כך באה שלישית "צליל מכוון" (עם יצחק קלפטר ושם טוב לוי) , לימודי מוסיקה בארה"ב,  "ערב חד פעמי" עם גידי גוב, יוני רכטר, מוני מושונוב ושלמה בראבא, האלבום "עכשיו הזמן" ב1985, "חולם בספרדית" ב1988, "חלק ממני" ב1992,  |פרטים קטנים" ב1997, האוסף "ימים לבנים" ב1999, הלחין פסקולים לסרטים ומחזות, שב והתאחד עם כל מיני צירופים של "קצת אחרת" ו"צליל מכוון", הוציא ב2010 את "מתוך השקט" ועכשיו, סוף סוף את "אהבה ראשונה".שימו לב אליו. מגיע לו.