הרהורים על נשים

ראית את זה? שמעת את זה? רוצה לכתוב על זה? שאלה אותי אפרת, עורכת המדור שלי ב"ישראל היום", והתכוונה לאוסף בשם "בת המקום" שיצא לאחרונה באתר "קפה גיברלטר" בעריכת אופיר טובול.

אוסף נפלא של נשים שרות. ומדוע אני מזכיר את היוזמה המבורכת של העורכת שלי? כיוון שלעיסוק בשירת נשים או בכלל במקומן של נשים באמנות מתלווה תמיד תחושה לא נוחה ובמיוחד עם המתעסק בנושא הוא במקרה גבר. תמיד עולות השאלות, מבפנים או מבחוץ, מי אתה שתבחר את "הזמרות הכי טובות של העשור"? למה בכלל להקדיש פרק בסדרה על מוסיקה על "נשים ברוק"? האם אינך מבין שבהפניית תשומת לב לכך שהן נשים אתה תורם להנצחת מעמדן?                                                                                                                                                                                         במשך הרבה שנים שאני במקצוע של תיווך המוסיקה אני דווקא רוצה להדגיש את גדולתן של נשים בכך שלמרות שהן פועלות בעולם הגברי של "תעשיית המוסיקה" הן מצליחות לבטא את עצמן לא פחות טוב מכל גבר בסביבה, כנגד הסיכויים והסטיגמות והדעות הקדומות שאמנם מאד השתנו מאד בארבעים השנים האחרונות אך עדיין קיימות... במיוחד, גם בימינו, אם את אשה שעומדת על שלה, שאומרת מה שבא לה בלי חשבון. שלא מסתפקת בלהיות יפה.

אם הייתי ראובת קוטנר (זו, מסתבר, היתה אופציה למקרה שאוולד בת בשנות החמישים פרה-האולטרסאונד) כנראה שלא היתה לי בעייה לכתוב על נושאים מגדריים. כגבר אני תמיד חשוד. אז לפחות בתחום זה חבל שלא עשני אשה ותודה לאל שיש לי עורכת...

האם יש בכלל דבר כזה "מוסיקה נשית"? בטח שיש. בעצם כל המוסיקה היא נשית. כל היצירה היא מהצד הנקבי של הנפש. לפעמים, או ליתר דיוק לרוב, גם גברים עושים אותה. "איך לפעמים אני מתעייפת" כתב ושר פעם מאיר אריאל ז"ל. וכששאלתי אותו מדוע הוא בחר לשיר כך הוא השיב "כי הנשמה היא נקבה". "מחשבה", "השראה", "מוזה"... לא במקרה כל המילים האלה בלשון נקבה.

פעם יהודית רביץ, בסדרה על הרוק הישראלי, הפנתה את תשומת לבי שדווקא ברוק הכי כבד והכי מצ'ואיסטי ישנם לא מעט "סממנים נשיים", מהקול הגבוה, התנועות על הבמה ואפילו השיער הגולש.

ויש בכל זאת לא מעט מרכיבים ביצירה שמיוחדים בעיקר לנשים. נושאים נשיים. כתיבה נשית של טכסטים. התייחסות נשית לאיך להעביר מילים ומנגינה דרך הביצוע. זה לא חייב להיות תמיד בתוך המילים או המגינה. לעתים עצם העמדה הנשית, העמידה הנשית על הבמה, הצורה בה היא שרה, אומרת הכל. 

ובכל זאת, מבחינה היסטורית, לפחות מבחינת היצירה הנשים הן מיעוט. אין אף מלחינה אחת במוסיקה הקלסית שזוכרים אותה ברמה של באך, מוצרט או בטהובן (למרות שמסתבר שמאחורי חלק גדול מגדולי היוצרים עמדה אשה לפחות כמקור השראה), כך גם במוסיקה של המאה העשרים, בג'אז במוסיקה הקלה, ברוק ובפופ ואפילו בזמר העברי. אחוז הנשים הוא זעיר. נעמי שמר ונורית הירש הם רק שתי מלחינות, לעומת עשרות גברים שיצרו את רוב הקלסיקות. המצב עבר שינויים רבים מאז שנות השבעים ודור הזמרות שגם יוצרות כמו חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, קורין אלאל, אסתר שמיר, נורית גלרון, אהובה עוזרי וחברותיהן. אך עדיין, גם שלושים שנה אחרי סוף העשור ההוא, הנשים היוצרות הן מיעוט. וגם היום, כשיש לנו המון זמרות נפלאות ולא מעט יוצרות עדיין קשה יותר לאשה לנהל קריירה של מוסיקאית או זמרת. עדיין הלחץ החברתי "להקים משפחה", "להיות אחראיות על גידול הילדים" הוא חזק יותר מכל מה שמצופה מגברים. כן. גם בימינו. ולכן אם יש הזדמנות להפנות תשומת לב ליצירה נשית או להפקות שנותנות ביטוי לנשים אני שמח(ה) לעשות זאת.

הפרויקט "בת המקום" הוא נפלא במיוחד מכיוון שאינו נצמד לשום ז'אנר או שפה. יש בו מגוון צבעים וטעמים שמרכיבים את הדבר המופשט הזה שאפשר לכנות הצליל הישראלי של ימינו. 

נשים נושאות מסורת, זכרונות של צלילים ושפות מזמנים אחרים, ממקום אחר. חלקן ביקרו בו, חלקן מעולם לא. אך לכולן מכנה משותף והוא כאן ועכשיו, המקום בו הן מתחדשות ומחדשות ביצירה עכשווית שתובעת מחדש את הקול במרחב הזה, קול שהוא זכרון מזמנים אחרים, אדמה ושפה אחרת. אלו הן בנות המקום. 

כך נכתב באתר "גיברלטר" שמציע הורדה חינמית של בנות המקום הבאות:

אסתר רדא בשיר באמהרית "ננו ניי", נטלי פרץ בחידוש דאנס מזרחי להיט לבנוני עכשווי, נטע אלקיים בשיר מקורי בערבית לסרטה של חנה אזולאי הספרי,    אילנה אליה בלחן שלה ל"אשת חייל" מספר משלי, יעל הורוביץ בשיר ספרדי שכתבה והלחינה לזכרו של הגיטריסט האגדי פאקו דה לוסיה, נסרין שרה בעברית וערבית "אנא בחיבק", נועה בן שושן שרה בעברית וצרפתית גרסה נשית ללהיט של ישי לוי "האחת שלי", ליאורה יצחק שרה את "פזמון ליקינטון" הקלסי בהינדית, זיווה עטר, פייטנית ויוצרת בהשפעת מרוקו הספרדית, שרה "צלילים במדבר", מורין נהדר שרה (נהדר) וללא ליווי שיר ערש פרסי, ויקטוריה חנה הלחינה בדרכה האבנגרדית את "יונתי" משיר השירים, ובתחום האבנגרד גם מאירה אשר תורמת לפרויקט שיר ישן שלה על אמהות וסבתות, היווט מקונן ומאיה דוניץ מבצעות שני שירים שכתבה והלחינה המלחינה האתיופית שחיה במנזר בירושלים אמהוי צגה. האחיות ג'משיד מירושלים בשיר שלהן ובשיר שמבצע הרכב ג'אז בשם אקוט, רננה נאמן הנדלר הזמרת ונגנית הנבל בקטע נפלא מאלבומה "שנסון לציון" ומעיין סימונה בתרגום עברי לקלסיקה הצרפתית "עלי שלכת". 

התמונה שמציג הפרוייקט המיוחד הזה היא של מקום שבו יש מקום להמון שפות והשפעות ושורשים מגוונים. הלוואי שככה זה קורה גם במציאות החברתית והפוליטית שלנו. אולי מהמוסיקה, ובמיוחד מהנשים, תבוא הבשורה

בת המקום