יום שישי, 4 באפריל 2014

תחיית חוה אלברשטיין



כהמשך לעיסוק במקומן של הנשים במוסיקה הישראלית, היום עם היוצרת-זמרת הבולטת ביותר בזמר העברי מאז שנות הששים, חוה אלברשטיין. בעשרים השנים הראשונות לפעילותה היתה אלברשטיין "רק זמרת", כלומר לא כתבה או הלחינה את שיריה, בדומה לרוב חברותיה הזמרות הישראליות. שכן ההיסטריה של הזמר העברי אינה עשירה בכותבות שגם מלחינות וגם שרות בעצמן, בוודאי יחסית לכמות הסינגר- סונגרייטרז הזכרים (בכך איננו מיוחדים, גם בעולם ישנם פי עשרה יותר יוצרים מאשר יוצרות).

עד לסוף שנות השבעים היו אצלנו בעיקר נעמי שמר (מלים ולחן וגם שירה) ונורית הירש (שמלחינה אך לא כותבת) וגם כשהגיע הדור החדש של זמרות שגם כותבות או מלחינות, כמו יהודית רביץ וקורין אלאל ואסתר שמיר ונורית גלרון, הזמרות הגדולות של התקופה המשיכו "רק לשיר". חוה אלברשטיין התחילה גם לכתוב רק ב1986, אחרי 20 שנות קריירה, באלבומה ה28. 

מאז ראשית שנות השמונים המוסיקה הישראלית שונה לגמרי, ודי מפתיע לראות (ולשמוע) שחוה אלברשטיין לא רק שורדת את כל התהפוכות אלא נמצאת עכשיו, כמעט בגיל 70, בשיא פריחתה. בשנה החולפת היא שיתפה פעולה באלבום של אהובה עוזרי, הקליטה דואט באלבום החדש של שלומי שבן, הלחינה את השיר הכי בולט באלבום הסולו של שאנן סטריט ("יולי" שהוקדש לאחותו ז"ל) והפתיעה באלבום שונה מכל מה שעשתה בעבר "ואיך אצלך" בהפקתו של תמיר מוסקט ("בלקן ביט בוקס"). זה כבר האלבום ה60 שלה והוא מציג את אלברשטיין  כזמרת ויוצרת חד פעמית. אין כמעט מוסיקאים שעושים את זה כבר יותר מארבעים שנה ועדיין מצליחים לשרוד, להתחדש, להוסיף לנסות למצוא דרכי ביטוי מקוריות ובכל זאת גם לזכות בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית.
ב45 שנות פעילותה הקליטה אלברשטיין מאות שירים שהפכו קלאסיקה של הזמר העברי, שירי עמים ושירי ילדים, נגיעות בפולק והשפעות של רוק וג'אז ובוסה נובה... הכל לתוך צליל פרטי שהפך עם השנים לצליל הישראלי. לכן, משונה אולי להגדיר את דרכה של אלברשטיין כ"מהפכנית". בסופו של דבר, היא הרי ה-זרם המרכזי, גם אם היו תקופות בהן מקומה המרכזי פחות בולט. ובכל זאת, מבט על דרכה מוכיח שהיא הלכה תמיד בדרך עצמאית ולא מתחשבת באופנות, מאד מודעת למה שקורה מסביבה אך עומדת על שלה. גם כשהיא מגיבה על סגנונות חדשים ו"עכשוויים" היא עושה זאת בדרכה, לעיתים זה בצורה ברורה, כשהיא עובדת עם מוסיקאים חדשים או מחדשת שירים, ולעיתים במין תגובה הפוכה, כשאל מול מה שנראה אופנתי היא בוחרת להקליט משהו שונה לגמרי ברוחו.  למשל, בתחילת דרכה בסוף שנות הששים (ושוב בשנות התשעים המאוחרות) כשבחרה לשיר באידיש בעולם שכולו סקס סמים ורוק'נרול וסגידה לנעורים...לחזור אז לשורשים היידישאים שלה היה מעשה נועז ומפתיע, לקיחת סיכון תדמיתי ומסחרי. כך גם בהמשך דרכה, אלברשטיין לקחה לא מעט סיכונים גם בבחירותיה האמנותיות, במוסיקאים שהיא עובדת איתם, בשירים שהיא כותבת וגם באומץ להביע דעות פוליטיות והחברתיות. 


עכשיו יוצא אוסף חדש תחת הכותרת "שרות חוה אלברשטיין" ובו גרסאות נשיות צעירות לשיריה של חוה, חלקם כאלה שכתבה והלחין, חלקם כאלה שהפכה ללהיטים, וגם שירים קצת פחות מוכרים. המשתתפות בהפקה המיוחדת הזו, שהוקלטה כבר לפני כשנתיים, כולן סינגר סינגרייטרז בפני עצמן שיצרו כבר צליל משלהן, ולכן מעניין במיוחד להאזין להן שרות חוה. המגוון הסגנוני עצוב, מפולק ועד רגאיי ועד מזרחי כבד ועד רוק חזק. על רוב העיבודים אחראי נגן הבס יונתן לוי ("איזבו") וחלקם מעובדים על ידי הזמרות והמוסיקאים שאיתן. בכל המקרים נדמה שלי שהם מעורבות לגמרי באיך ישמע השיר. נעם נבו, אפרת גוש, רוני אלטר, קרני פוסטל, לי טריפון, אסתר רדא, הדרה לוין ארדי, "כל החתיכים אצלי", "קרוסלה", שילה פרבר, עינב ג'קסון כהן, אפרת בן צור, מיכל גבע, אביגייל רוז, איילה אינגדשט, דיקלה, שני פלג, דניאלה ספקטור ויעל דקלבאום.

צילום עמית ישראלי
וכך האוסף החדש הוא לא רק התודה של הדור החדש לאמא המייסדת של המוסיקה החדשה אלא בעיקר הוכחה להשפעה העצומה של אלברשטיין על המוסיקה הישראלית, הוכחה לרלוונטיות שלה גם כיום.
לא את כל הביצועים החדשים אני אוהב, חלקם מצויינים, חלקים סתמיים, אבל אני מעריך מאד את ההתעקשות על "לעשות את זה אחרת". כי מה החכמה לעשות "קאברים" מאד דומים לאורגינל, כשהאורגינל כל כך טוב? אולי מהבחינה המסחרית היה משתלם יותר ליוצרי האוסף להקליט גרסאות "נחמדות" ולא שונות ברוחן מהמקור. אבל בעיני לסתם קאברים שנעשים מסיבות מסחריות לא רק  שאין חשיבות אמנותית, אלא הם עושים נזק ליוצרי ומבצעי השיר המקורי. איך אמר מישהו (אני)... "אתם קוברים את השירים"
והשירים עצמם? האם יש בהן גישה פמיניסטית? האם הם מייצגים העצמה נשית? חלקם כן בטכסט עצמו או בגישה המוסיקלית, וחלקם, במיוחד כשזוכרים מתי הם הוקלטו במקור, הם בעלי עוצמה ויופי במיוחד על רקע המקובל בתקופה בה חוה שרה אותם. מפתיע עד כמה רבים מהשירים הישנים הטלה עדיין מרגשים גם כיום. טעם טוב תמיד היה לה.
ומה חוה אומרת על הפרוייקט? נדמה לי שהמכתב שלה אל הזמרות מלמד גם קצת על איך חוה מתייחסת ליצירה שלה:
אני רוצה להודות לבנות שפינו מזמנן היקר והקדישו זמן לבצע שירים שלי. אני יודעת שהזמן יקר אצל הזמרות האלה שהן בדרך למימוש עצמי ולמציאת הקול הפרטי שלהן בתוך ההמולה הכללית.
 יש הרבה נחת בהקשבה לביצועים החדשים. שירים שבחרתי לשיר לפני שנים רבות  והנה (לפחות באזני שלי) זה עדיין עובד. הפלא הזה של מילים ומנגינות שנקרא פזמון עברי עדיין מתנגן גם בפי הבנות האלה.
שמחתי על בחירת השירים יש בהם מאד אינטימיים, יש חברתיים ויש גם הומור .והכל קרה כאילו מעצמו, לא הייתי מעורבת בתהליך העבודה על הדיסק, אבל עכשיו כשאני מקשיבה לו לא יכולתי לבחור מבצעות טובות יותר או שירים אחרים.
בלי להיסחף לסנטימנטליות יתרה אני מאד מאד גאה ומאושרת שככה הדברים מתגלגלים ואני מתגלגלת אתם....תודה גדולה  ממני ומהשירים למי שיזם את הרעיון ולמבצעות הנפלאות.




2 תגובות:

  1. תודה יואב, אכן אלבום מיוחד. לא הכל אחיד ברמה כפי שכתבת אבל יש כמה פנינים כייפיות ביותר, גם עבור מי שחווה אלברשטיין היא לא כוס התה שלו בימים רגילים.

    תיקון קטן: "בהפקתו של תמיר מוסקט ("בום פם")" ??...

    השבמחק