גברים בעבודה

בגלל המוזיקה

ב1981 החלטנו שזהו זה, שאי אפשר לוותר על הזדמנות של פעם בחיים לחוות הופעה של  "להקת הרוקנרול הגדולה ביותר בעולם", כינוי שהם בחרו לעצמם בסוף שנות הששים, שהרי להקה כזו לא תבזבז זמן על שוק כל כך קטן כמו ישראל ומיק ג'אגר וחבריו כבר כמעט בני 40 שזה ממש זקנים מדי לרוקנרול ומי יודע אם הם יהיו מסוגלים להמשיך עוד הרבה זמן...

אז ארזנו את המזוודות, יעקב גלעד ואנוכי, קנינו את החמישים דולאר שהיה מותר, וטסנו במיוחד ללונדון לראות את "הרולינג סטונז” על הבמה באיצטדיון וומבלי. כגודל הציפיה, ובימים ההם כדי לטוס ללונדון היית חייב שתהיה לך ציפיה מאד גדולה, כך היתה האכזבה. ההופעה היתה פושרת. החברים היו עייפים, חסרי התלהבות, כאילו פעלו רק מכח התנופה, אחת עשרה שנים אחרי שנגמרו הסיקסטיז ונדמה שהאגדה מתה ולא תחזור.

 

33 שנים אחרי מתברר שהסיבוב ההוא, תחת הכותרת STILL LIFE היה, כמו שקרה עוד כמה פעמים לאחר מכן, התחלה חדשה ללהקה הזו ששוב ושוב מצליחה לקום מהאפר ולהשמע רלוונטית ואקטואלית, במיוחד על הבמה. מאז היא הוציאה אמנם "רק" שבעה אלבומים חדשים, אבל הכוח שלה בהופעות חיות הלך וגבר, התעצם והעמיק. בהקלטות, בוידאו, בסרטים ברור לכל מי שמוכן להקשיב שדווקא הגיל השלישי ברוק'נרול עשה להם טוב. אז הם כבר לא חיים ביחד בחבורה כמו פעם, ומופיעים כלהקה רק מידי כמה שנים, אבל בכל סיבוב חדש הם פשוט מצויינים. חסרי גיל וחסרי הדאווין המרגיז שהיה להם כשהיו צעירים.

עם זאת, הנסיעה השבוע לראות הופעה של הרולינג סטונז בתחילת הסיבוב האחרון שלהם עוררה אצלי חששות, ובמיוחד משום שאני מתבקש לדווח על כך לכם, הקוראים הנכבדים, לקראת הופעתם בארץ. גילוי נאות: נשלחתי על ידי "ישראל היום" בחסות ההפקה לאוסלו כדי לראות ולרוץ ולספר לחבר'ה ומה אעשה אם ההופעה תהיה מבאסת כמו אז...

היה לי, מבחינה זאת, מזל גדול. ההופעה אתמול היתה נפלאה. לא "בסדר", לא "עוברת" אלא חוויה מוסיקלית מרגשת שנמשכה שעתיים ועשר דקות מצמררות. ואני בכלל לא מדבר על השואו, ועל מחירי הכרטיסים (שיקרים גם באירופה) אלא על הדבר העיקרי שבגללו בעצם אני אישית במקצוע הזה... בגלל המוסיקה. הרולינג סטונז בסיבוב הזה באו לנגן, באו לעשות את המוסיקה שלהם כמו שהרבה זמן לא עשו, ריתם אנד בלוז שורשי וחזק ומלא עוצמה. אחרי ההופעה אמש אני הרבה יותר אוהב ומעריך אותם, פשוט ולעניין.

את עיקר תשומת הלב מקבל, כרגיל, מיק ג'אגר. הוא בן 71, אחרי טרגדיה משפחתית קשה,  מגייס את כל הכוחות הנפשיים והגופניים ונותן את עצמו על הבמה עד הסוף. והוא לא לבד עם שלושת שותפיו העיקריים, הגיטריסטים קית ריצ'ארדס ורון ווד והמתופף צ'רלי ווטס, ועם עוד ארבעה נגנים, זמרת וזמר נפלאים והופעת אורח של גיטריסט נוסף, מיק טיילור שהיה בלהקה בשנות השבעים, הם מנגנים כמו להקה שאוהבת לעשות מוסיקה ולאו דווקא לייצר להיטים בשרשרת. לא שהיו חסרים להיטי ענק במשך המופע, אבל החברים לא פוחדים גם לגוון בקטעים טיפה פחות מוכרים. באלה וגם באלה הם היו מצויינים. חדים ומדוייקים ומנגנם במחויבות של להקה צעירה שרוצה לכבוש את העולם, במאה ושלושים דקות שיכרון החושים, בסאונד שלא מין העולם הזה ועם צילום וידאו הכי ישיר ולא מתחכם הם היו הלהקה הכי טובה בעולם. 19 השירים  שבוצעו, מתוך 50 שנבדקו בחזרות לקראת הסיבוב הזה (שהם כשלעצמם בערך חמישית מכל האפשרויות שנצברו ב50 שנות פעילות) היו מושלמים אחד אחד, גם אלה שמראש לא התגעגעתי לשמוע בלייב, כולל גרסאות מיוחדות ללהיטים המוכרים (רבע שעה מג'ומג'מת ל"מידנייט רמפלר", עשר דקות מדהימות ל“סטיספקשן”, גרסה בלוזית קורעת ל"מודאג  לגבייך" שמקבל משמעות חדשה עם מותה של בת זוגו של ג'אגר)... היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי שאמרתי לעצמי וואו.. לפעמים אתה כן יכול לקבל את כל מה שאתה רוצה, ואפילו קצת יותר...

אז כן, זה מופע יקר. כן הם כבר זקנים. אבל הם עדיין להקת הרוק הגדולה ביותר הקיימת בעולם (למזלם הביטלס התפרקו ב1970...) והם לא מפסיקים להלחם בהצלחה על המקום הזה שלהם בפסגה.

בסופו של דבר, עוד שנתיים, שלוש או עשר שנים, כשה"רולינג סטונז" יתנהגו סוף סוף בהתאם לגילם, כלומר כבר יפסיקו לתפקד כלהקת הופעות (השמועות אומרות שזה באמת הסיבוב האחרון), אף אחד מאלה שיבואו לאחת מ14 ההופעות שלהם או אם להיות יותר ספציפיים בשבוע הבא בפארק הירקון, לא יזכור כמה זה עלה, אבל יידע שהוא ראה הופעה של פעם בחיים. זו לא הופעה למי שסתם רוצה ללכת כי זה טרנדי אלא למי שבאמת מבין כמה הלהקה הזו גדולה וחשובה. בגלל המוזיקה.

POWER TRIO

הסופרגרופ של פיטרסון, פיין וטפרברג סיבוב הופעות!!!

הלילה ב"זאפה הרצליה" עם דני סנדרסון ומאור כהן

מחר 24.5.14 עם אפרים שמיר ב"פסטיבל האביב" בהיכל התרבות ראשון לציון

לקראת ההופעות הופיעה השלישיה בתכנית גל"צ "מוסיקה היום" 8.5.14

רוני פיטרסון בגיטרה ושירה, יוסי פיין בבס, קרן טפרברג בתופים

ODE TO BILLY JOE

BOOM BOOM

JEFF BECK

  HEY JOE

גראם ג'קסון ובר ישראלי: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

הנה ככה הם נשמעים

וככה הם נראים

חיבוקים חמים

יסמין לוי החדשה

על הבמה ובהקלטות (13 שנים, חמישה אלבומים) יסמין לוי דרמטית ובומבסטית וגדולה מהחיים, עם איפור שחור כבד והופעה מלאת אש מוסיקלית, מרחפת בספרות שמימיות עם קול מלאכי אך מלא עוצמה, נותנת את עצמה עד הסוף בכל שיר מחדש. בחיים שמחוץ לבמה היא אישה צנועה וביישנית, מאוד מודעת לעצמה ולדרכה האמנותית, אך מתייחסת לנושאים אלה בקלילות, עם הרבה הומור.

בת 39 וקצת, מצליחה בשנים האחרונות בכל העולם בזכות הריענון שעשתה למוסיקת לאדינו לצד שיריה המקוריים (השמועות סיפרו שבין מעריציה היו גם מלך ספרד, ולהבדיל, אחמדינג'אד) ועכשיו, אחרי חופשת הריון ולידה, היא חוזרת לבמה עם חידוש מוסיקלי:

ב-24 במאי, בפסטיבל האביב בראשון לציון, היא תעלה לראשונה משהו שונה: טנגו. אחרי הלאדינו והפלמנקו יסמין לוי מקדישה מופע ואלבום למפגש בין ספרד לארגנטינה. נוסף על להקתה הקבועה, מנגנת איתה תזמורת בניצוחו של ירון גוטפריד, נגנים סולנים אורחים בכלי הקשה, בבנדונאון ובגיטרה ספרדית.

לפני חודשים אחדים נפגשנו בתוכנית "פסקול ישראלי" בחינוכית, כשהיתה בחודש השישי להריונה, והיא דיברה על כך שעוד מעט, עם לידת התינוקת החדשה, חייה עומדים להשתנות ובוודאי ישתנה גם סגנונה המוסיקלי. כששאלתי אם עכשיו תשיר שירי ערש בעברית, היא הפתיעה בתשובתה: "לשיר בעברית אני עדיין קצת נזהרת", אמרה, "זו השפה שלי ביום-יום, אני מדברת עברית וקונה לחם וחלב בעברית, אבל כשאני שרה אני מפחדת לעשות את זה בעברית. אני ישראלית וירושלמית בכל רמ"ח אבריי, אבל יותר קל לי לשיר בספרדית מתוך חרדות שלא אבטא את עצמי נכון בעברית. אבל אני מתחילה להפנים ולהשלים עם הצורך הנפשי לשיר בעברית".

אחד מראשוני השירים בספרדית ולא בלאדינו שיסמין שרה היה "אספרה און פוקו" (חכי מעט) בערב שהוקדש לאריס סאן שרה יסמין שהוא שיר שאפילו מאזינים כמוני, שאינם מומחים למוסיקה ספרדית, מכירים היטב. ועכשיו היא יוצאת במופע שלם בשפה הספרדית. תהיתי מדוע לקח לה כל כך הרבה זמן לעשות את זה.

-          "בבחירת השירים אני צוללת ונוברת בנבכי נשמתי. תמיד טענתי שלא קל להקשיב לי, גם מבחינת השירה. אני אולי יותר מדי אקספרסיבית ויכולה להיות אפילו מוגזמת. אצלי אין אמצע. או שאוהבים אותי או שלא יכולים להקשיב לי. בזמן האחרון משהו בי התרכך. זה בא אחרי הלידה הראשונה, לפני שלוש שנים, וזה בא ממני. כי אם היית אומר לי לפני הלידה לשיר שיר כזה זה היה מעורר בי חלחלה, כי זה כאילו להתחנף. ופתאום משהו עם הילד התביית".

צילום: טלי תמיר

יסמין מתחילה עכשיו דרך חדשה, ולהדיוטות כמוני כדאי להבהיר שגם בגישה שלה לשירת הלאדינו היה חידוש כשהתחילה להקליט לפני יותר מעשור.

יסמין: הלאדינו הוא השפה הספרדית היהודית. יש בה משהו מאד מבוגר ואני סירבתי לראות אותה כך. שירת הלאדינו היא שירת ראש. כמו ששרים מוסיקה קלסית. משהו מאד עדין ונוגה. אף אחד לא התכוון להביא את הלאדינו לבמה. הגברים שרו תפילות בבית הכנסת והאמהות שרו לילדים בתוך הבית. השירה הספרדית של היום, ביחוד הפלמנקו, היא שירת חזה. מלאת תשוקה ועוצמה ודרמה. בהתחלה שרתי לאדינו בדרך המסורתית שאמא שלי לימדה אותי, אבל אז למדתי בספרד שירת פלמנקו ואימצתי חלקים מהשירה והמקצבים, וזה עורר שמות בקרב הקהל המסורתי. היו אפילו כאלה שנפגעו ממני.

צילום: טלי תמיר

אביה של יסמין, יצחק לוי ז"ל, אהב מאד את השפה ופעל רבות לשימורה. הוא הקליט עשרות זקנים שרים שירים בלאדינו, פענח את המילים והמגינות והעלה אותם על הכתב. בכך הוא הציל את התרבות הזו. יצחק הלך לעולמו כשיסמין היתה בת שנה וחצי, ולא הספיק לשמוע אותה שרה.

יסמין: הסברה במשפחה היתה שהוא לא היה נותן לי לשיר, כי הוא רצה שלילדיו יהיה מקצוע... ובאמת בין כל האחים שלי אני היחידה שהלכה למוסיקה. אני רוצה להאמין שהיום הוא היה אוהב את מה שאני עושה. השפה לצערי הולכת ונכחדת אבל השירים נשארים.

ואחת הדרכים לשמור את השירים בחיים היא לעדכן אותם מבחינה הפקתית. בכך נעזרת יסמין בשותפה לחיים ולקריירה, המוסיקאי ישי אמיר שהגיע ממוסיקת הרוק (להקות "כנען" ו"אוליב") וגם כתב והלחין את להיטה של זהבה בן "אהבה אסורה" (:געגועים לחיבוקים חמים"). היא והוא ביחד החיו את הסגנון הכבוי של הלאדינו, ועכשיו הם חולמים (לעשות את זה) בספרדית. 

.