גברים בעבודה

בגלל המוזיקה

ב1981 החלטנו שזהו זה, שאי אפשר לוותר על הזדמנות של פעם בחיים לחוות הופעה של  "להקת הרוקנרול הגדולה ביותר בעולם", כינוי שהם בחרו לעצמם בסוף שנות הששים, שהרי להקה כזו לא תבזבז זמן על שוק כל כך קטן כמו ישראל ומיק ג'אגר וחבריו כבר כמעט בני 40 שזה ממש זקנים מדי לרוקנרול ומי יודע אם הם יהיו מסוגלים להמשיך עוד הרבה זמן...

אז ארזנו את המזוודות, יעקב גלעד ואנוכי, קנינו את החמישים דולאר שהיה מותר, וטסנו במיוחד ללונדון לראות את "הרולינג סטונז” על הבמה באיצטדיון וומבלי. כגודל הציפיה, ובימים ההם כדי לטוס ללונדון היית חייב שתהיה לך ציפיה מאד גדולה, כך היתה האכזבה. ההופעה היתה פושרת. החברים היו עייפים, חסרי התלהבות, כאילו פעלו רק מכח התנופה, אחת עשרה שנים אחרי שנגמרו הסיקסטיז ונדמה שהאגדה מתה ולא תחזור.

 

33 שנים אחרי מתברר שהסיבוב ההוא, תחת הכותרת STILL LIFE היה, כמו שקרה עוד כמה פעמים לאחר מכן, התחלה חדשה ללהקה הזו ששוב ושוב מצליחה לקום מהאפר ולהשמע רלוונטית ואקטואלית, במיוחד על הבמה. מאז היא הוציאה אמנם "רק" שבעה אלבומים חדשים, אבל הכוח שלה בהופעות חיות הלך וגבר, התעצם והעמיק. בהקלטות, בוידאו, בסרטים ברור לכל מי שמוכן להקשיב שדווקא הגיל השלישי ברוק'נרול עשה להם טוב. אז הם כבר לא חיים ביחד בחבורה כמו פעם, ומופיעים כלהקה רק מידי כמה שנים, אבל בכל סיבוב חדש הם פשוט מצויינים. חסרי גיל וחסרי הדאווין המרגיז שהיה להם כשהיו צעירים.

עם זאת, הנסיעה השבוע לראות הופעה של הרולינג סטונז בתחילת הסיבוב האחרון שלהם עוררה אצלי חששות, ובמיוחד משום שאני מתבקש לדווח על כך לכם, הקוראים הנכבדים, לקראת הופעתם בארץ. גילוי נאות: נשלחתי על ידי "ישראל היום" בחסות ההפקה לאוסלו כדי לראות ולרוץ ולספר לחבר'ה ומה אעשה אם ההופעה תהיה מבאסת כמו אז...

היה לי, מבחינה זאת, מזל גדול. ההופעה אתמול היתה נפלאה. לא "בסדר", לא "עוברת" אלא חוויה מוסיקלית מרגשת שנמשכה שעתיים ועשר דקות מצמררות. ואני בכלל לא מדבר על השואו, ועל מחירי הכרטיסים (שיקרים גם באירופה) אלא על הדבר העיקרי שבגללו בעצם אני אישית במקצוע הזה... בגלל המוסיקה. הרולינג סטונז בסיבוב הזה באו לנגן, באו לעשות את המוסיקה שלהם כמו שהרבה זמן לא עשו, ריתם אנד בלוז שורשי וחזק ומלא עוצמה. אחרי ההופעה אמש אני הרבה יותר אוהב ומעריך אותם, פשוט ולעניין.

את עיקר תשומת הלב מקבל, כרגיל, מיק ג'אגר. הוא בן 71, אחרי טרגדיה משפחתית קשה,  מגייס את כל הכוחות הנפשיים והגופניים ונותן את עצמו על הבמה עד הסוף. והוא לא לבד עם שלושת שותפיו העיקריים, הגיטריסטים קית ריצ'ארדס ורון ווד והמתופף צ'רלי ווטס, ועם עוד ארבעה נגנים, זמרת וזמר נפלאים והופעת אורח של גיטריסט נוסף, מיק טיילור שהיה בלהקה בשנות השבעים, הם מנגנים כמו להקה שאוהבת לעשות מוסיקה ולאו דווקא לייצר להיטים בשרשרת. לא שהיו חסרים להיטי ענק במשך המופע, אבל החברים לא פוחדים גם לגוון בקטעים טיפה פחות מוכרים. באלה וגם באלה הם היו מצויינים. חדים ומדוייקים ומנגנם במחויבות של להקה צעירה שרוצה לכבוש את העולם, במאה ושלושים דקות שיכרון החושים, בסאונד שלא מין העולם הזה ועם צילום וידאו הכי ישיר ולא מתחכם הם היו הלהקה הכי טובה בעולם. 19 השירים  שבוצעו, מתוך 50 שנבדקו בחזרות לקראת הסיבוב הזה (שהם כשלעצמם בערך חמישית מכל האפשרויות שנצברו ב50 שנות פעילות) היו מושלמים אחד אחד, גם אלה שמראש לא התגעגעתי לשמוע בלייב, כולל גרסאות מיוחדות ללהיטים המוכרים (רבע שעה מג'ומג'מת ל"מידנייט רמפלר", עשר דקות מדהימות ל“סטיספקשן”, גרסה בלוזית קורעת ל"מודאג  לגבייך" שמקבל משמעות חדשה עם מותה של בת זוגו של ג'אגר)... היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי שאמרתי לעצמי וואו.. לפעמים אתה כן יכול לקבל את כל מה שאתה רוצה, ואפילו קצת יותר...

אז כן, זה מופע יקר. כן הם כבר זקנים. אבל הם עדיין להקת הרוק הגדולה ביותר הקיימת בעולם (למזלם הביטלס התפרקו ב1970...) והם לא מפסיקים להלחם בהצלחה על המקום הזה שלהם בפסגה.

בסופו של דבר, עוד שנתיים, שלוש או עשר שנים, כשה"רולינג סטונז" יתנהגו סוף סוף בהתאם לגילם, כלומר כבר יפסיקו לתפקד כלהקת הופעות (השמועות אומרות שזה באמת הסיבוב האחרון), אף אחד מאלה שיבואו לאחת מ14 ההופעות שלהם או אם להיות יותר ספציפיים בשבוע הבא בפארק הירקון, לא יזכור כמה זה עלה, אבל יידע שהוא ראה הופעה של פעם בחיים. זו לא הופעה למי שסתם רוצה ללכת כי זה טרנדי אלא למי שבאמת מבין כמה הלהקה הזו גדולה וחשובה. בגלל המוזיקה.