תקשיבו לה

מאד לא קל להיות אחת כמו אחינועם ניני בימים אלה. היא מוציאה עכשיו אלבום חדש, "LOVE MEDICINE" וכמו כל אמן, צריכה כל חשיפה והתייחסות תקשורתית, ובכל מקום, אם כבר מדברים עליה, ההקשר הוא פוליטי או ליתר דיוק עיסוק רכילותי פסדו-אקטואלי על מה שאמרה או לא אמרה, עשתה או לא עשתה...  ותוך שניות הדיון, ברוח ימי הטוקבקיסטים, מתפתח מ"פרשת אריאל זילבר" לוויכוח על דעותיה ועל זכותה להביע אותן, על האם היא בכלל זמרת ומי היא חושבת את עצמה. וקריאות להחרים אותה ולבטל הופעות שלה. אני לא כותב את הדברים באופן תיאורטי, אלא מתוך מעקב צמוד אחרי חצי השנה האחרונה בחייה מאז סירבה לקבל פרס אקו"ם ביחד עם "מפעל חיים לאריאל זילבר". באותה תקופה פנתה אחינועם לעזרת הציבור באתר HEADSTART בבקשה לממן את הקלטה אלבומה הבא. אני מאד אוהב את הרעיון של HEADSTARD ומנסה לתמוך בכל פרויקט שנראה לי ראוי, וכך כתבתי אז על אחינועם בפייסבוקי: 

"אחינועם ניני בדרך לאלבום חדש ואתם יכולים לעזור לה!
ובהזדמנות זאת אני חייב להגיד שלטעמי כל הכבוד לה. מכמה סיבות:
היא היתה מוכנה לוותר על סכום כסף נאה בגלל עמידתה על עקרונותיה. מכירים עוד הרבה אנשים שמוכנים לעשות את זה?
היא לא החרימה את אריאל זילבר או את טכס אקו"ם אלא אמרה שהיא לא רוצה להשתתף בו אם הוא זוכה בפרס מפעל חיים.
ההתנגדות שלה למתן הפרס לאריאל זילבר היא, בעיני, לא פוליטית אלא הומאנית-חברתית-מוסרית. היא לא יצאה נגד אמירותיו הפוליטיות (ואני בכלל לא אומר כאן את דעתי עליהן) אלא התנגדה לאמירות שלו על ההומואים, הקיבוצניקים, הערבים ועוד.
מאד משונה לי שאנשי ימין קפצו עליה בהמון כעס, כאילו כל מי שרואה עצמו ימני חושב שדבריו של זילבר על ההומואים, למשל, הם לגיטימיים.

אריאל זילבר מעולם לא הוחרם ברדיו או בהופעות בשל דעותיו ואמירותיו. את השירים הקיצוניים שלו לא השמיעו ברוב התחנות, אבל א, פעם לא פסלו את הקריירה שלו ואת עשרות השירים המצויינים שהקליט. את אחינועם ניני, כך אני שומע, החליטו להחרים לגמרי בכל מיני תחנות ימניות.

וכל זה כמובן, במקרה שלה, כמו במקרה שלו, לא קשור למוסיקה המצויינת שהיא או הוא עושים.
אז הנה, גם היא פונה לעזרתך ב"הד סטארט".  

בין מאות התגובות שקיבלתי אז לפוסט הזה היו כמובן לא מעט כאלה שהסכימו אתי, אך היו גם רבים שהחלו ביניהן ויכוחים והשמצות וירידות לא רק על אחינועם ניני אישית אלא על כל מי שנראה להם שייך לצד הפוליטי שלה או לפחות לא לצד שלהם. הדיון, וכמובן לא בטוקבקים אלי אלא בכל העולם... לא היה אם העובדה שהשתתפה בטכס אקו"ם הייתה לגיטימית או לא, אלא האם בכלל לאמנים (ולמאזינים) יש זכות להביע דעה פוליטית או חברתית, שאינה מקובלת עליהם. הטון המתלהם היה ממש מפחיד, ולא רק בגלל אחינועם אישית (אחר כך שמעתי אותה מספרת שבגלל איומים בפגיעה בה היא קיבלה הגנה משטרתית) אלא בגלל התחושה שהפתיל הקצר של ימינו גורם לכך שכמעט ולא ייתכן דיון אידיאולוגי על דעות שונות. זה הופך מיד לכסאח , להשמצות, להוצאת דברים מהקשרם, למ-ל-ח-מ-ה...

שמחתי, גם לכן, שלמרות האווירה העויינת של חלק מהציבור, אחינועם הצליח להשלים את משימתה בHEADSTART, לאסוף מספיק תמיכה מהקהל, ולהפיק את האלבום החדש. שמחתי במיוחד שמדובר באלבום נורא יפה. כן, כמעט שכחנו, שמדובר כאן במוסיקה. ביצירה. במשהו מאד יפה בלי קשר לדעות אלה או אחרות. "LOVE MEDICINE" הוא אוסף באווירה מינורית של שירי אהבה וכמיהה לשלום, לשלוות נפש. כמו שאמר פעם ג'ון לנון: אתן כל מה שיש לי תמורת קצת PEACE OF MIND... השירים שנוצרו על ידי אחינועם לבדה או עם שותפה הוותיק גיל דור הם באנגלית, יש שיר אחד שאת מילותיו כתב ג'ואקים סאבינה הזמר הספרדי (שגם שר בדואט עם נועה)  שיר אחד הולחן על ידי הגיטריסט פט מת'יני (שגם מנגן בו) ושיר אחד בעברית "שלום" הוא תרגום לשיר של ג'ילברטו ג'יל הברזילאי. ויש גם קאבר אחד, יפה ומפתיע לETERNAL FLAME של "באנגלז". יש כמה רגעים יותר שמחים ומלאי אנרגיה, אבל מתחת לכל היופי הזה מסתתר עצב רב ודאגה גדולה. לאו דווקא בגלל המהמורות בקריירה שלה, כך נדמה לי, אלא בגלל מה שקורה לנו כחברה. "תרופת האהבה" היא לא רק עניין אישי. היא לא באמת היתה צריכה להתעסק בזה. היתה יכולה, כמו רובנו, לעשות את שלנו באופן פרטי בלי לקחת סיכונים. אבל ככה היא היתה תמיד, לא ויתרה על האמת שלה גם כשעוררה התנגדות.. 

בימים אלה מציינת ניני 23 שנה להוצאת אלבומה הראשון ("אחינועם ניני וגיל דור בהופעה חיה"). מאז הפכה לNOA היא גם אחת הזמרות הישראליות המצליחות בעולם. ב15 האלבומים שהוציאה היא לא מפסיקה, ביחד עם שותפה גיל דור, לחפש דרכי ביטוי חדשות, בעברית ואנגלית, בג'אז ורוק, מוזיקה אתנית ומוזיקה קלסית, שירים מקוריים ומזמורים נפוליטניים, חיבור את התימניות שבשורשיה ואל האמריקניות שבהתבגרותה. בכולם היא הצליחה למצוא את הקול המיוחד שלה, את אותו אילתור וחופש ביצועי מצד אחד ואת הדיוק המופלא בשירתה הצלולה מצד שני. והיא גם מעיזה לא ללכת בתלם. מגיעה לה שיקשיבו למוסיקה שלה, לא פחות מאשר לדעותיה.

אחינועם ניני וגיל דור עם אדם בן עזרא וגדי סרי בהופעה בגל"צ 
מוסיקה היום 19.6.14
אסף סיטון וטל וניג: סאונד
נעם ברדין גאיה עופר ודניאל ביינסין: הפקה
אחינועם ניני בשירה, גיל דור בגיטרה וקולות,
אדם בן עזרא בקונטרבס וקולות, גדי סרי בכלי הקשה
HAPPY SONG
ETERNAL FLAME
YOU
אם אין את
PAZ (שלום)
 

הבא בתור הוא סוס משוגע

ניל ואני

אני מתאר לעצמי שמי שקצת מכיר אותי, ולא רק אישית אלא גם במקומות שבהן אני כותב או בתכניותי ברדיו, בטוח שאני ממש אובססיבי לגבי ניל יאנג. כמה כבר אפשר לכתוב עליו ולהשמיע אותו ולהתעסק במוסיקה שלו? מה עוד לא נאמר עליו? אז הכל נכון... ואני קצת אובססיבי, מה שאומר שיש לי מדף דיסקים עצום שמלא רק בכל מיני הוצאות מיוחדות של יאנג, שלא לדבר על קופסאות עמוסות הקלטות נדירות (שהוא הוציא בעצמו) וכמובן גם הארדיסק במחשב שמלא כולו בעשרות שעות שלו... אפילו בחודש שעבר, כשנשלחתי מטעם "ישראל היום" לאוסלו לכתוב על ההופעה של "הרולינג סטונז" קניתי שם עוד ספר עליו (האוטוביוגרפיה החדשה WAGING HEAVY PEACE) ועוד איזה דיסק אחד שהיה לי רק בתקליט...stars and bars) מה אני יכול לעשות. הבנאדם הזה פשוט גאון ולא מפסיק ליצור ולחדש ולרגש. בן 68, עם חמישים שנות קריירה מוסיקלית ואחרי כמעט מוות ממפרצת במוח לפני שנים אחדות, הוא כבר שייך לדור שיכול לנוח על זרי הדפנה, להופיע פחות, למחזר יותר, קצת להרגע... אבל ניל יאנג לא עוצר לשנייה. 

כמו השם שלו, וזו באמת הקלישאה הכי גדולה בקשר אליו, הוא פשוט נשאר צעיר. לא בגוף, שכבר מגלה סימנים של התבגרות, אלא ברוח. תראו רק את ארבע השנים האחרונות מאז שהוא הגיע לגיל הכי סמלי לזקנה מאז שהביטלס שרו עליו כשאהיה בן 64: הוא הוציא אלבום אחד מאד מיוחד שבו הוא לבדו עם הגיטרות (LE NOISE), שני אלבומים עם להקתו המיתולוגית CRAZY HORSE, אחד מהם AMERICANA מחדש שירים אמריקנים ישנים, והשני, הכפול PSYCHEDELIC PILL עמוס בחומרים חדשים נפלאים, מלאי חזון ואנרגיה ואומץ ואי אכפתיות של להקה צעירה... אפילו רק תזמון שיר הפתיחה, 27 דקות וחצי, הוא משהו שאף אחד אחר לא מעיז לעשות בימינו. ואחר כך הוא היה עסוק בפיתוח מכשיר מהפכני בשם PONO להשמעת מוסיקה (טוב, לדבריו, פי עשר מMP3) וגם הוציא לפני חודש עוד אלבום, "מכתב הביתה" שבו הוא נזכר בשירים מהעבר, בהקלטה עם הסאונד הכי גרוע וישן שנשמע מאז שנות החמישים. וזה בכוונה נשמע כך... האלבום הוקלט כולו בתיבת הקלטה (מין תא טלפון שפעם היו מקליטים בו הודעות) בחנות העתיקות של המוסיקאי ג'ק ווייט. ובמקביל, ותוך כדי, ניל יאנג לא מפסיק להופיע, גם כסולן וגם עם להקת "קרייזי הורס" איתה הוא יגיע אלינו ב17 ביולי.

איזה מין הופעה זו תהיה? אם להתבסס על הקלטות מהסיבוב האחרון, זה הולך להיות שילוב של מעט קטעים אקוסטיים בהם הוא לבד על הבמה (למשל בלהיט הכי גדול שלו "לב זהב") ובעיקר מפגש מחשמל בין יאנג וחבריו, איתם הוא מנגן, בהפסקות, מאז 1969!. הרבה גיטרות, הרבה סולואים, הרבה ווליום. ל

א "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" אלא רוק כסאח במיטבו.  

יש לו רפרטואר מטורף לבחור מתוכו. עשרות אלבומים, מאות שירים, אלפי הופעות... והוא עדיין מלא אנרגיה וחיוניות, עדיין מנסה למצוא דרכים חדשות להביע את עצמו, עדיין רלוונטי. הוא כבר לא נראה צעיר ולפעמים בהופעות הוא נשכב על הבמה כשהוא עייף (וממשיך לנגן בשכיבה) אבל הקול שלו, שלא כמו אצל דילן או כהן, ממש כמו שהיה תמיד, והגיטרות... הגיטרות שלו עם כל העוצמה והכאב והיופי והחדות כמו שהיו תמיד. הבחור הקנדי במקור שהפך, מאז סוף שנות הששים, לסמל אמריקני, הוא לא "סתם זמר" אלא מנצל את הכלי שיש לו להבעת דעות פוליטיות וחברתיות, להלחם למען מיעוטים ולמען "האדם הפשוט". כשהוא שר KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD הוא לא מתכוון רק למוסיקת הרוק אלא הוא אומר "להמשיך להילחם למען החרות שלך" ואת זה הוא מיישם כבר כל כך הרבה שנים, יותר מכל מוסיקאי אחר בדורו, פרט, אולי, לפול מקרטני קשישא.

הפעם הקודמת שבה ביקר ניל יאנג בישראל הייתה בחודש אוגוסט 1995, בשתי הופעות מדהימות בליווי להקת "פרל ג'ם" (ללא סולנה אדי וודר). מאז אותן הופעות בארץ (שהיו מושלמות פרט לעובדה שהוא לא ביצע את LIKE A HURRICANE למרות שהיה ברשימת השירים) ניל יאנג רק הלך וגדל, הלך והתפתח וזאת למרות משבר גופני שעבר לפני כעשור. איחד את "קרוסבי סטילס נש ויאנג", הקליט עם עוד כל מיני מוסיקאים והרכבים חדשים (מחפש להתחדש, כבר אמרנו) וחזר באחרונה אל ההרכב הכי משמעותי שליווה אותו, להקת "קרייזי הורס" המיתולוגית. אין לי מושג מדוע הוא בחר לתת ללהקה את השם הזה (בדרך כלל נהוג לשייך את השם למסורת אידיאנית ממולדתו הישנה של יאנג) אבל בשבילי הוא בעצמו "סוס משוגע" שממשיך לדהור קדימה.

כי מה זה סוס? כוח, יופי, פראיות, דהרה, מרחבים... ולמה משוגע? כי יש לו חוקים משלו, לא אכפת לו איך הוא נראה, יצירתי בטירוף... הוא אחד המוסיקאים הפוריים בעולם כבר חמישים שנה. הוא הוציא 45 אלבומים כסולן, ועוד עשרה עם "באפלו ספרינגפילד", "קרוסבי סטילס נש ויאנג", "סטילס יאנג באנד" ואחרים, ועוד עשרות אלבומים מיוחדים שכוללים קטעים נדירים והופעות... מאז שנות הששים הוא רותם את המוסיקה להתגייסות למען נושאים פוליטים וחברתיים, מימי המחאה נגד מלחמת ויאטנם ועד מאבק במלחמה בעירק ובנשיא בוש, למען החקלאים בארה"ב, למען בי"ס לילדים פגועי מוחין "ריינבו ברידג" ששניים מילדיו של יאנג למדו בו ועוד עשרות הופעות התנדבות ושיתופי פעולה מיוחדים מידי שנה. הרשת מלאה מאות הקלטות שלו בהופעות ומדהים לראות כמה המוסיקאי הזה מגוון ומפתיע. אין אף אחד כמוהו וזו כמובן לא רק הכמות אלא האיכות. החיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) ומצד שני החזרה שלו לרוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. הנאמנות שלו למאפיינים הקבועים שהפכו אותו למה שהוא, גם בשירה וגם בנגינת הגיטרה, כאלה שגורמים לך לזהות אותו תוך שתי שניות... ויכולת הכתיבה של כל כך הרבה שירים נהדרים, ושוב, הגיטרה הזו שעושה כל הזמן את אותו הדבר אבל נשמעת בכל פעם טריה ורעננה... כל אלה הופכים אותו  לאחד הקולות האמריקניים הגדולים בדורו, שני רק לבוב דילן.  

ההיסטוריה של ניל יאנג וקרייזי הורס ב"הקצה" חלק ב