עוד לא התאוששנו מההופעה של הרוקרים הכי וותיקים בעולם, וכבר מתחממים
לקראת הצעיר הנצחי (ניל יאנג, למי שלא הבין את הרמז), ובינתיים מתקפת הרוק האיכותי
על ישראל לא מפסיקה. כבר בשבוע הבא נוחתים אצלנו כמה נציגים מצויינים של "דור
רוקסן" בשנות התשעים, במסגרת פסטיבל "רוקנרולר" שמתקיים באיצטדיון
בלומפילד ב17 וב18 ביוני.
מילה אישית לפני שנזכיר את שתי הלהקות החשובות של הפסטיבל הזה. יש
לנו, שדרני או עורכי מוסיקה ברדיו וכאלה שכותבים על מוסיקה, קטע קטן (?) של אגו,
שגורם לנו לרצות להיות מיוחדים ולגלות את הלהקות שלנו לפני כל האחרים, וברגע שכולם
כבר אוהבים אותם זה פתאום פחות מושך אותנו לפרגן להם. אני מכיר את זה מעצמי, בסוף
שנות השמונים – תחילת התשעים, כשהייתי אחד השדרנים הבודדים שהשמיעו גראנג' ונוייז
(ככה קראו לזה אז...), סוניק יות' ופיקסיז וניל יאנג ונירוואנה ורדיו הד ואפגן
וויגז ופרל ג'אם וסאונדגארדן וספשינג פאמפקינז ומטאליקה ורד הוט צ'ילי פפרז ועוד
ועוד ועוד, ראיתי בדחיפת המוסיקה הזו מעין שליחות: להיות אלטרנטיבה למוסיקה הרגילה
שמושמת ברדיו. עברו מיליון שנה, ועכשיו כל הלהקות האלה הן מוכרות ואהובות על כולם,
ממש מיינסטרים (לא מבחינת הצליל, מבחינת ההתייחסות) אז אני שואל את עצמי עכשיו, מי
צריך את הזקן שיחזור ויזכיר שהן היו פעם להקות מצויינות שהביאו משב רוח מרענן
למוסיקה לפני עשרים וחמש שנים. האם עדיין הן נשמעות רלוונטיות גם כיום, האם האהבה
אליהן היא רק כנוסטלגיה?.
אז זהו, שכן
(רלוונטיות) ולא (רק נוסטלגיה).
"פיקסיז" ו"סאונדגרדן", כמו כל הלהקות ברשימה הנ"ל היו
מאד חשובות אז, הן היו חדשניות, מסעירות, סקסיות, מלאות אנרגיה ותשוקה, הן העבירו
את עולם הרוק לשלב חדש, הן השפיעו על כל מה שקורה ברוק מאז (גם בארץ, אגב) והן
עדיין נשמעות טוב גם כיום.
"הפיקסיז" (בפעם הראשונה
ב"זהו זה" הסברתי שמדובר ב"שדונים קטנים") החלו לפעול בבוסטון
באמצע שנות השמונים, דיוויד בואי קרא להם "ה-להקה של העשור") אל עיקר
השפעתם היתה בראשית התשעים. הצליל החדש שלהם שילב מלודיות פופיות, רוק גיטרות
כסאח, מוסיקת גלישה, השפעות לטיניות וצליל בריטי, כשהכל עוטף טכסטים הזויים
מצחיקים/משונים על מגוון נושאים כמו דת, מוות, חייזרים, סקס ועוד... ממש סרט של
דיוויד לינץ'. ה-איש בלהקה הוא הגיטריסט זמר בלאק פרנסיס (במקור צ'ארלס מייקל
קיתריג' תומפסון) שהקים ב1986 את הלהקה עם הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, נגנית הבאס
קים דיל והמתופף דיוויד לאברינג. שנה לאחר שהתחילו לנגן הוחתמו לחברת התקליטים
הבריטית האלטרנטיבית AD4 הוציאו EP
ראשון, ב1988 אלבום ראשון, ועוד שלושה עד 1991. אלבומים נהדרים ולא מעט להיטים
שחרגו מהשוליים אל המרכז: "איפה השכל שלי", "הנה בא הגבר
שלך", "קוף הולך לגן עדן", "היי",
"וולוריה", "אליסון", "אנה",
ועוד. אח"כ הם התפרקו, וכל אחד מהם ניגן בכל מיני להקות, והתאחדו ב2013
והתפרקו שוב, ועכשיו, בלי המייסדת קים דיל, הם שוב פעילים. הוציאו אלבום חדש
מצויין, וחורשים את העולם בהופעות. כמעט הגיעו אלינו לפני שלוש שנים ונבהלו,
ועכשיו הם כבר לא מפחדים. אני שומע אותם, בלי קים, ולא מאמין איך עברו 20 שנה
ושום דבר לא השתנה.
"סאונדגרדן" הוקמה ב1984 על ידי הזמר גיטריסט קלידן
(וכשצריך גם מתופף) קריס קורנל (קריסטופר ג'ון בבוייל). כבני סיאטל שלפני
"נירוואנה" הם היו חלוצי הגראנג' של התקופה, וההתפתחות שלהם, מהשוליים
את ההצלחה הגדולה, משקפת את סיפור הרוק האמריקני של התקופה. לאזניים שלי הם
בעיקר להקה רוק משובחת עם זמר נשמה חד פעמי. בארץ היה להם להיט ענק אחד באמצע
שנות התשעים, כמובן בלדה מלודית, BLACK HOLE SUN אבל בין חובבי הרוק
המקומיים שאינם מתבססים על הרדיו, רשימת ההצלחות הגדולות שלהם ארוכה ומרשימה. בין
השנים 1988 ו1996 הם הוציאו חמישה אלבומים, ביניהם ב1994 את מה שנחשב למאסטרפיס
הגדול שלהם SUPERUNKNOWN (עם "שמש..."(.
שלוש שנים לאחר מכן התפרקה הלהקה כשחבריה ממשיכים להיות מאד פעילים במוסיקה,
במיוחד קריס קורנל שהיה שותף (עוד בימי הלהקה) להמון פרוייקטים מגוונים, איתם גם
ביקר בישראל מידי פעם. בין השאר הוא הקליט עם מוסיקאים שונים מלהקות אחרות
מפגשים מרתקים תחת השמות TEMPLE OF THE DOG, AUDIOSLAVE
והוציא חמישה אלבומי סולו שונים מאד זה מזה, כולל כמעט-פופ-דאנס.
בתחילת 2010 איחד קורנל את הלהקה עם הגיטרסיט קים טאייל, המתופף מט
קמרון והבסיסט בן שפרד. גם הם הקליטו אלבום חדש ומצויין ב2012, וכך, גם הם,
מגיעים אלינו כלהקה חייה ועכשווית, ולא רק תזכורת לעבר המפואר.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה