לפני כשבוע כתבתי ל"ישראל היום" לקראת פסטיבל "שיר היונה" שהיה אמור להתקיים בחיפה בראשית יולי.
עוד בטרם התפרסמה הכתבה נחטפו שלושת הצעירים, ושוב, כמו שקורה כמעט בכל פעם שמישהו מנסה לארגן אירוע מוסיקלי למען השלום... המציאות הבטחונית גורמת לדחיית החלומות על השלום.
ויותר מכך. כבר די הרבה שנים שנדמה לי שכולם, משמאל וגם מימין, איבדו את התקווה שמשהו יכול להשתנות. "כולם מדברים על שלום"? ממש מזמן לא.
היום, ממש במקביל לפרסום הכתבה בעיתון, פורסמה ידיעה על דחיית הפסטיבל למועד לא ידוע.
 |
| היו זמנים |
תנו צ'אנס לשלום
בקיץ 1980, כשנה אחרי חתימת הסכם השלום הראשון בין ישראל ומדינה
ערבית, הלא היא מצרים (מרץ 1979) יזמו כמה חברים צעירים מתנועות נוער שונות
(ובראשם בחור צעיר מ"השומר הצעיר" בשם חמי סל) ביחד עם אייבי נתן
ז"ל והמפיק איתן גפני, את הפקת פסטיבל "שיר היונה". התשובה
הישראלית לפסטיבל וודסטוק המיתולוגי (1969) והפיקו מופע מוסיקלי ענק למען השלום. השם
הנבחר היה "שיר היונה". בלי פוליטיקה, בלי נאומים על השטחים ועל יציאה
מסיני, בלי שמאל וימין, רק עם כמיהה לשלום וחשיבה חיובית על מה יקרה כשהוא יבוא
לארץ... למופע, שהיה הראשון בסדר גודל כזה בפארק הירקון בתל אביב (עד אז אף אחד לא
קיים "מופעי פארק"), הגיעו עשרות אלפי משתתפים נלהבים שנהנו מ24 שעות של
מוסיקה עם מיטב כוכבי המוסיקה הישראלית מצביקה פיק ועד האיש הכי מזוהה עם מופעים
למען השלום, שלום חנוך. אפילו אריק איינשטיין הגיע לפארק (אך לא עלה לבמה). בין
הצעירים בתחילת דרכם היה דיויד ברוזה בשיר חדש יחסית שהלחין למילים של יהונתן גפן
"יהיה טוב".
אחר כך התברר שהמציאות טיפה יותר מורכבת מהחזון האופטימי שבשירים.
מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ההפרדה והמבצעים
הצבאיים, הדיונים האינסופיים בפנים ובחוץ, הפיגועים והחיסולים, הסכמי אוסלו, הסכם
השלום עם ירדן ומעל הכל השינויים הפוליטיים והחברתיים.... על רקע זה נדמה אולי
שכמעט אף אחד לא שר שירי שלום "פשוטים", אלא אם כבר, שירי מחאה וכעס על
אי ההצלחה בהבאתו על עם ישראל ושכניו. גם בשנים האחרונות ישנם אמנים לא מעטים
שממשיכים להתעסק בנושא השלום והיחסים עם שכנינו, אבל התחושה העיקרית היא של ייאוש
רב מהתקווה שבכל זאת משהו ישתנה. ואם לא בגללם אז בגללנו ואם לא בגללנו אז בגללם.
יותר מכך, לעתים קרובות נדמה שבעצם העלאת הנושא יש אמירה פוליטית. "פסטיבל
למען השלום" נשמע, כמעט אינסטנקטיבית, כמו אקט שמאלני. וזה כמובן לא נכון
ואפילו די מטופש... בכל גווני הקשת הפוליטית כולם מדברים על שלום, וגם על צדק.
מתברר שפסטיבל "שיר היונה", כביטוי של כמיהה לא-פוליטית
לשלום, דווקא חי וקיים. שלוש פעמים נוספות הוא הצליח לאסוף אלפי
"מאמינים" (1984 ב"חורשת טל", 1993 בחוף הים בחיפה, 2004
בכנרת) ועכשיו הפסטיבל חוזר שוב, בכניסה לחיפה, ב3.7. בין המוסיקאים המשתתפים,
חלקם כאלה המשלבים ביצירה שלהם מוסיקה יהודית וערבית, רבים מהם לא חוששים לטפל
בנושאים האלה בבמשך כל הקריירה שלהם. בין המשתתפים "הדג נחש" "אתניקס",
"אורפנד לנד", "תיסלם", מרים טוקאן, שרי אלפי, ברי סחרוף,
יהונתן גפן, מוקי, "חלאס" (להקה ערבית) , "סיסטם עלי" (להקה
יהודית ערבית) ועוד רבים.
 |
| נדחה למועד לא ידוע |
לצד מופעי
המוסיקה יתקיימו גם אירועי ספורט ויפתחו מתחמי תרבות מגוונים לקהל הרחב, ערבי
ויהודי. יונה יהב, ראש העיר חיפה מסביר את ההיגיון באתר הפסטיבל: "זה רק טבעי
שהמקום היחידי בו מתקיים שלום מלא בין כלל חלקי האוכלוסייה כבר עשרות שנים, יארח
קונצרט מופלא מסוג זה. מי שחפץ בתרבות ושלום יחדיו ולחוד צריך לראות את מקומו
הטבעי בעיר חיפה". וחמי סל, שעושה את זה מאז השתחרר מהצבא לפני 25 שנה, לא
מתייאש: "אנחנו רוצים להעביר מסר לכל מי שצריך לשמוע, כי החברה הישראלית על
רבדיה רוצה בשלום. זה לא אירוע של מחאה אלא של תקווה".
פסטיבל "שיר היונה" החמישי מוקדש לשוריקה ברוורמן (1919-2013), מראשונות הפלמ"ח, חברת משלחת הצנחנים לאירופה הכבושה על ידי הנאצים, וממקימי צה"ל. מספרים עליה שהיא נהגה לומר: "יש לנו כאן בארץ טונות של גבורה, חסרים לנו גרמים של אומץ להביא את השלום, כי אם לא יהיה שלום לא תהיה מדינת ישראל".
חבל... זה דווקא בנדרש שכן יתקיים הפסטיבל
השבמחקבהחלט חבל. הבנתי כי הסיבה לדחייה היא בעיות הפקה. רוצה להאמין שכך.
השבמחקעדיין כולם מדברים על שלום רק פחות כמו פעם (יותר על צדק) ומהכיוון ההפוך.
דווקא על רקע החטיפה רצוי שיתקיים- שכןהוא לא פוליטי אלא בעיקר חברתי