הצעקה הראשונית
בתוך הגל המרגש של "רוק נשי" ששוטף את ארצנו בשנים
האחרונות, מאד קשה לזמרת-יוצרת חדשה לבלוט, להשמע שונה ומיוחדת, להביא את
"הצליל שלה". יש כל כך הרבה מוכשרות, וכולן מתחרות על תשומת הלב לא רק
מול הנשים האחרות, אלא גם מול מאות הגברים שמוציאים כל הזמן מוסיקה חדשה.
אז הנה אחת שמצליחה, מהשנייה הראשונה, להשמע אך ורק היא, לא דומה לאף
אחת אחרת. קוראים לה ענת אסתר חיטמן, כן, מהמשפחה המוסיקלית ההיא, שכוללת את הדוד
עוזי חיטמן ז"ל ואת האחים אוהד ותמיר, והיא נשמעת כל כך שונה מהם. עוד לפני
שמגלים את המילים והמנגינה שומעים שזה לגמרי אחרת. בהפקה המוסיקלית של עודד דוידוב
(אם השם מוכר לך זה בגלל המוסיקה... והדיבורים... הוא איש גלגלצ וגלצ והוא גם
מוסיקאי שסיים את לימודיו בהצטיינות במסלול הפקה מוסיקלית באוניברסיטת ברקלי) יש
דגש, בחלק מהשירים, על גיטרות דיסטורשן ותדרים נמוכים שמכניסים את המאזין מיד
לעולם אחר. מאד לא "רדיו פרנדלי", לא "נחמד" או
"קליט" אלא סאונד מלוכלך שתומך באנרגיות מלאות הכעס של השירה.
באווירת
התקשורת של ימינו, שבה הכל צריך להיות חביב, צריך הרבה אומץ להוציא לרדיו שיר
ראשון כמו "הגל שאתי" או לפתוח את האלבום עם הבי מטאל בשם "צריכה
לצרוח". היא כנראה באמת צריכה לצרוח, לשחרר את הכאב, להתפרק במוסיקה. בניגוד
לאיך שהיא מעידה על עצמה (בשיר "אלמוני"): "בתקופה בה אני קיצונית,
בתקופה בה אני לא שולטת" היא דווקא נשמעת לי בשליטה מלאה, יודעת לתת לקול שלה
ללכת גם למקומות אחרים, עדינים ומופנמים יותר. כלומר את הצרחה הבסיסית שמופיעה
בחלק מהשירים היא עושה מתוך בחירה מודעת. וחשוב להזכיר את זה כבר בשלב זה, כי ישנם
לא מעט אלבומי רוק "כבד" שבהם השירים נשמעים פחות או יותר באותה אווירה.
כאילו שיר אחד שחוזר שוב ושוב. אצל ענת אסתר חיטמן זה לא ככה. האלבום הראשון שלה,
שהיא כתבה והלחינה את רוב שיריו, הוא מאד מגוון מוסיקלית.
יש כאן קאנטרי רוק ("האושר
הנצחי"), בלדה פולקית ("כמעט קרובה"), גרסת כיסוי ניו ווייבית
ל"להיות לבד" (מילים יונתן גפן, לחן יאיר רוזנבלום) ששרה במקור מירי
אלוני ב"חדווה ושלומיק". שני שירים אקוסטיים יפהפיים באנגלית "YOU" ו"WOKE UP" (היא גם נשמעת מצויין מבחינת המבטא),
שיר חזק בעיבוד מיתרים יפהפה "הייתי מנסה", בלדה בליווי פסנתר
"אולי בכל מתמוטט" ועוד רוקר בשם "רציתי רק (לגמור מהר)". בכל
שיר היא נשמעת קצת אחרת, ובכל זאת יש כאן אמירה מאד מגובשת ושלמה: כזאת אני. על כך
הצבעים ומצבי הרוח שלי. בהפקת השירה והניהול האמנותי של יהודה עדר, בעיבודים
המוסיקליים של ענת אסתר חיטמן, עודד דוידוב ושי משה משה (זה פעמיים במקור), ועם
הרכב נגנים משובח שעושה תחושה של להקה ולא של זמרת-עם-נגני-אולפן. יום אחד, בעוד
עשר שנים וששה אלבומים נוספים, אלבום הבכורה הזה יראה כמו "אוסף
להיטים", ומעניין לדעת לאיפה היא תמשיך עם התחלה כל כך חזקה.
 |
| באולפן גל"צ. צילום יעל אלין קוטנר. |
היא בת 28, גדלה ברעננה, והחלה לנגן בגיטרה בגיל צעיר מאד.
בניגוד לאחריה שהתחברו לקלאסי וג'אז, היא אהבה מההתחלה רוק ובלוז. האגדה המשפחתית
מספרת שכאשר עוזי חיטמן ז"ל עזר לה לקנות את הגיטרה הראשונה, הוא הבטיח
למוכרים שמדובר בג'ניס ג'ופלין הבאה. בצבא לימדה את עצמה גם לתופף, אחר כך הקימה
הרכב רוק, ניסתה את כוכב ב"כוכב נולד" (עונה רביעית) ולמדה בבית ספר "רימון". כבר כמה שנים
היא עובדת על האלבום הראשון שלה... היה שווה לחכות.
