לא לכבות את הרדיו!!!

 

האיש הקטן מהרדיו: ציירה טלי פנטה

השבוע הוא שבוע קריטי לעתיד הרדיו בישראל. מבלי להיכנס לסוגיית האם-מוצדק-או-לא-לסגור-את-רשות-השידור אני חייב לומר משהו קטן על סעיף שאיכשהו נעלם מהדיון בצל הדרמה הגדולה על גורל הטלוויזיה... עתידן של תחנות הרדיו של קול ישראל, מרשת א' וב' וג' ועד 88 וקול המוסיקה (ויש עוד...) אם הבנתי נכון את הבלאגנים שקורים עכשיו, אף אחד לא מבטיח את המשך קיומן של התחנות הללו, ויכול להיות מצב, בעתיד הקרוב, שמישהו יחשוב שהרדיו באופן כללי או 88 באופן ספציפי, זה משהו שעבר זמנו ואין טעם להחזיק בו.

על כך אני רוצה לומר... מה זה לומר... לזעוק בקול גדול: אל תסגרו את הרדיו!!!. עם כל השינויים וההתפתחויות בתקשורת בשנים האחרונות, לרדיו יש מקום חשוב ומרכזי וחסר תחליף. הפשטות שלו מבחינה הפקתית, הישירות והמהירות והאינטימיות שיש בשידורי הרדיו... הם דברים ששום כלי תקשורת אחר לא יכול לבוא במקומם.

ונעזוב לרגע את הדיבורים הכלליים, ואת השאלה האם תקשורת חדשות ואקטואליה רצינית יכולה להתקיים ללא תחרות, ונתרכז בתחנה אחת שאני אוהב במיוחד: fm88. כאיש גלי צה"ל (כולל גלגלצ) ברוב ארבעים השנים האחרונות, אני חושב שטוב שיש עוד תחנות שמשדרות מוסיקה, עוד תחנות שמרחיבות את הספקטרום ונותנות מקום לצבעים נוספים. זה ברור שגלגלצ מנצחת את כולם ברייטינג, ואין לשום תחנה אחרת צ'אנס להתחרות בה, אבל לדעתי טוב גם ליוצרים וגם למאזינים וגם לגלגלצ עצמה שיש עוד מקומות על הסקאלה שמשמיעים גם משהו אחר, התחרות הזו, אם היא בכלל קיימת, לא פוגעת אלא מפרה. בדיוק כמו שאני מאמין שטוב שיש תחנה שמתמחה במוסיקה קלאסית (אפילו אם הרייטינג שלה הוא זעום) או תחנות (איזוריות) שמתמחות בפופ מזרחי. כמאזין (ועכשיו אני לא מדבר דווקא על עצמי) יש לי הרגלי האזנה משלי, יש מגישים שאני מזהה ומזדהה עם טעמם, יש לי פלייליסט משלי.בשעה אחת אני שומע גלגלצ עם הלהיטים הכי חמים, בשעה אחרת את 88 והטיפה אלטרנטיב שלה, יש שעה מיוחדת לנוסטלגיה ברשת ב', וארבע אחרי הצהרים בגל"צ, וכמובן בתשע בערב אני שומע קבוע, כי אין לי ברירה, את התכנית הסודית של יואב קוטנר בגל"צ. אני יודע שכשאני נוסע לטיול באוטו, אני אוהב לזפזפ כל הזמן בין התחנות השונות ולחפש מה בא לי לשמוע באותו רגע. חבל לי מאד אם כל האופציות שיש בתחנות הרדיו של קול ישראל יעלמו לי פתאום.

 

אהוד מנור בצילום יהודה מנור

ואני חושב גם על אהוד מנור ז"ל. בשבוע הבא מציינים באירועים אחדים את יום הולדתו (13 ביולי 1941) ותשע שנים למותו (12.5.2005), למשל בהופעה מיוחדת לכבודו באמפי שוני בבנימינה, קרוב למושבה בה נולד. במופע החד-פעמי שיתקיים ישתתפו מתי כספי שהוא גם המנהל המוסיקלי והמעבד של המופע, דני רובס, קובי אפללו וקרן פלס. ואני קורא ברשת על עוד לא מעט מופעי זמר לזכרו, חלקם לגמרי ספונטניים. אנשים, "הקהל הרחב", מאד אהבו את אהוד מנור.  

על היותו הכותב הפורה והמצליח ביותר בזמר העברי החדש אין עוררין, וגם אחרי מותו הוא עדיין מושמע המון. אבל אני נזכר לרגע באהוד מנור איש הרדיו. העורך והמגיש הכל כך נעים ומרגש שעל שמו יש אולפן בקרייה בתל אביב. בשבילי הוא היה מודל עוד לפני שהתגייסתי לגל"צ באמצע שנות השבעים, בעיקר בגלל התכנית הלילית שלו אז "אני שלך ואת שלי" שבה הציג שירי אהבה שאף אחד אחר לא היה משמיע. מאז, עד ימיו האחרונים, הוא היה בעיני אחד מאנשי הרדיו הכי משמעותיים ומשפיעים בתחום המוסיקה. מדוע? כי הוא לא נסגר מעולם על סגנון מסויים אלא נשאר פתוח. לא הפסיק להתעניין, לא הפסיק להתחדש. התעקש כל הזמן לגלות אמנים חדשים ולא להשמיע רק את המוכר והצפוי. אנטי רייטינג כקונספט. אהוד מנור הבין שהרדיו הוא הכלי העיקרי להרחיב את האופקים המוסיקליים של המאזינים. גם לו היו אמצעי ביטוי טלוויזיוניים, אבל אני בטוח, מבלי ששאלתי אותו, שהוא בעיקר אהב לשדר מוסיקה ברדיו. הקהל אהב לשמוע אותו, והוא אהב את הקהל. ברדיו.