שנה בלי גבריאל

מלאכים נופלים

לפעמים אני נזכר איך שהיינו מדברים
שני עלים נידפים ברוח
מחזרים על הפתחים
לפעמים אני חולם עלייך
ובחלום אתה צוחק
מה אני בכלל עושה פה אתה אומר
ומתרחק

מלאכים נופלים כל יום
נשמטים והולכים כל יום

לפעמים אני מרים ידיים
אבל אני חייב להיות חזק
כשהייאוש מוחא כפיים
אני מביט בו ונחנק
רוב הזמן אני בסדר
רוב הזמן היא לצידי
רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי

השיר הזה שיצא השבוע לרדיו, נכתב והולחן על ידי שרון הולצמן, לכבודו של גבריאל בלחסן ז"ל, במלאת שנה למותו (ביום רביעי זה). כמו הולצמן, שבמקרה הכיר את בלחסן אישית, חשים רבים מאד, ורובם מין הסתם כאלה שלא זכו לפגוש אותו אישית, שמותו של גבריאל בלחסן הוא אבידה גדולה למוסיקה הישראלית. כמעט בלי פרופורציה למידת ההצלחה או בכלל ההכרה שלהם זכה בחייו הקצרים (הוא נפטר בגיל 37). אולי מכיוון שגבריאל, בחייו ובמותו, היה שייך לאותן אגדות ואנ-גוכיות בעולם האמנות, אלה שגדולתם הולכת ומתבררת רק אחרי שהם כבר אינם. מהאיש היוצר והסובל בעולם הזה גבריאל בל-חסן (כך יש להגות את שמו) הפך למיתוס. למלאך גבריאל. למלאך נופל.

התכנית שלי ברדיו האינטרנטי "הקצה", יום  לאחר מותו של בלחסן, שברה את כל שיאי ההאזנה שלנו. האתר קרס מכמות הכניסות, וההורדות באיי-קאסט היו פי עשרה מהממוצע הרגיל שלי. אני מספר את זה לא רק בשביל להשוויץ, אלא כדי להוכיח שלמרות היותו "אמן שוליים" בלחסן הפך בשנות חייו האחרונות ממוסיקאי שמעניין בעיקר חוג מצומצם של מאזינים, ליוצר אהוב ובעל השפעה, מהכוחות הכי מעניינים במוסיקה הישראלית הצעירה.

כארבעה חודשים אחרי מותו יצא אלבום ההקלטות הגנוזות שלו, ביחד עם אחיו ידידיה, "חייך עכשיו". במועדון "בארבי" בתל אביב התקיים מופע מיוחד לזכרו  עם חבריו ואוהביו אביב גדג', אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, ידידיה בלחסן, יוסי בבליקי, יהוא ירון, מיכה שטרית, עמיר לב, ערן צור, שולי רנד, רונה קינן, שלום גד, דויד פרץ וחברו רון בונקר שהיה אחראי על הפקה המוסיקלית אחראי רון בונקר. המופע והאלבום החדש היו התחלת מפעל להנצחת זכרו בעזרת הדרך שהובילה אותו כל חייו: המוסיקה. קרוביו מתכוונים להפיקספר שמאגד את שיריו, סיפוריו ויצירותיו של גבריאל , ועמותת "אנוש" לבריאות הנפש, מתכננת מופע נוסף לזכרו של בלחסן ובו לגייס כסף להענקת מלגה לאמן המתמודד עם מחלת נפש.

שכן הסיפור הכואב של בלחסן אינו רק גדולתו כיוצר אלא גם הגבורה בהתמודדות במאניה דיפרסיה. במאבק במחלת הנפש שבתוכה הצליח לבטא את עצמו בשירים נפלאים. באלבומיו הוא תעד את חייו רצופי באשפוזים, בהתמכרויות, ניסיונות בהתאבדות, ההתמודדות עם שאלות קיומיות, דת, דיכאון ורצון לוותר ולעזוב את הכל... רגעים טובים, כמו כשקיבל את פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה, בהופעות המעטות המוצלחות, ובעצם היכולת ליצור ולהקליט... 

ב2010, בגיל 34, חמש עשרה שנים אחרי שהקים את להקת "אלג'יר" עם שותפו אביב גדג', ואחרי שלושה אלבומי סולו חושפניים, הוא הוציא את המאסטרפיס שלו: האלבום "עתיד" ששמו היה מאד אירוני. לא היה לו עתיד. אחרי השיא הזה באו עוד לא מעט יצירות יפות, וסרט מטלטל שתעד את חייו "גם כשעיני פקוחות". אבל ב20 באוגוסט 2013 המחלה ניצחה.גבריאל בלחסן לא התאבד אבל גם לא יכל להלחם יותר.