יופי!

מעט פשטות זה לא פשוט

פאב (מטאפורי) דחוס בדרום ארה"ב. צפוף, עשן סיגריות והמוסיקה מהג'וק-בוקס מחרישת אוזניים. אי אפשר לדבר... פתאום חבר ניגש לאותה "תיבת להיטים" מרעישה ומכניס מטבע... ובמקום עוד שיר מבאס אנחנו זוכים לשלוש וחצי דקות של שקט. איזו הקלה. איזה כיף. שקט בתוך רעש הוא הרבה יותר שקט.

"מעט פשטות", אלבום הבכורה של הדס קליינמן ואביב בכר הוא רגע שקט כזה. סוגריים בתוך כל הבאלגן שממלא את החיים שלנו, רגיעה בתוך הרעש שקיים מסביב כל הזמן.  

וכמובן שממש לא פשוט להגיע לשלווה הזו, ועוד יותר מסובך ליצור "מעט פשטות". רבים מנסים, ולעתים קרובות נופלים בפח הקלישאיות או חוסר העניין... איש לא יודע מה בדיוק עושה את ההבדל בין "מוסיקה משעממת" לבין "מוסיקה קסומה".  הדס קליינמן ואביב בכר, בעזרתו של המפיק המוכשר מאד לנושא השקט צח דרורי הצליחו לפענח את התעלומה למצוא דרך לעטוף את השירים המאד יפים ובכלל לא פשוטים שלהם באריזה מוסיקלית מרגשת ומחממת לב, עדינה מאד, מלאת דקויות ותשומת לב לפרטים, כמעט "קלסית" בעיבודים ומעט "עממית" בכלים המנגנים. אווירה חסרת מקום וזמן. בקיצור... חוויה נפלאה ואינטימית של האזנה קרובה מאד, מעין ביקור בחדר הפרטי של המוסיקאים (ובתנאי שאותו חדר נמצא במעבה יער בגליל... או במדבר... או בירושלים בשנות השבעים).

"מעט פשטות" כולל 11 שירים שנכתבו על ידי הדס ואביב, ביחד ולחוד, ושיר אחד על פי מילים של רחל המשוררת. המכנה המשותף לכל השירים הוא חיפוש המשמעות בתוך הכאוס שמסביב, חיפוש שלווה פנימית. איך אמר ג'ון לנון: "אתן את כל מה שיש לי בשביל קצת שלוות נפש". השניים יצרו את המוסיקה בצורה מינימליסטית עם הכלים שלהם, גיטרה (אביב) וצ'לו (הדס) ואחר כך צרפו את המפיק המוסיקלי המוערך צח דרורי, שעיבד והפיק את השירים ביחד איתם, והוסיף להם כלי נגינה נוספים ונגיעות אלקטרוניות. בעדינות שלו כמפיק (אביתר בנאי, נעה קונברג) שמר דרורי על האופי "הקטן" והטהור של השירים, אך הוסיף להם שכבות צליל ואנרגיות שהופכות את היצירה כולה לסוחפת, חמה ומרגשת למי שמוכן להכנס לתוכה. שיר אחד מקרי ברדיו יכול להשמע זר, אבל "מעט פשטות" כאלבום שלם הוא חוויה מלאת יופי ו... לא משעממת לרגע. אני חוזר ומדגיש את עובדת אי השיעמום כי במירוץ המטורף והזאפינג האין סופי שבו אנחנו נמצאים, כמעט קשה לקבל אלבום מהסוג הזה, קשה להבין שיש יצירות שמצריכות עוד קצת מהזמן שלך. זה ממש ממש שווה.

 

צילום: זוהר רון

הדס קליינמן סיימה ב 2012 חמש שנים אינטנסיביות של פעילות בלהקת "המוג'וז" של אסף אבידן. זו היתה הטירונות הארוכה שלה בעולם הרוק, ולא רק בארץ. אחר כך היא ניגנה עם שלמה ארצי בהופעותיו, והחלה לחפש את דרכה האמנותית העצמאית.

אביב בכר, באותה תקופה, בחווה מבודדת בגליל, תוך שהוא עוסק בצורה מקצועית בחקר מוסיקה של העולם העתיק ומתמחה בנגינה על כלי פריטה. כששמעה הדס במקרה שיר של אביב דרך מכר משותף החיבור ביניהם היה מידי, אביב עבר מהגליל ליפו והשניים החלו בתהליך של יצירה משותפת. הם התחילו להופיע בבתים פרטיים ובמפגשים אינטימיים עם קהלים מצומצמים, ועכשיו השלימו את הקלטת אלבום הבכורה, ואפילו זכו ללהיט רדיו גדול אחד "סירת מפרש". 

לפני חודשיים, במופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל ז"ל אביב בכר כבש את הקהל בנגינתו המיוחדת בלהקת הבית ("יהודה עדר צדק!!!"), וביחד עם הדס קליינמן בגרסה מאד מקורית ל"הכנסי כבר לאוטו וניסע", לרבים זה היה המפגש הראשון על הבמה עם הצמד, ואם לשפוט על פי עשרות התגובות שקיבלתי הם יצרו ציפייה גדולה ליצירה המלאה שלהם. עכשיו זה קורה.

השקת האלבום הרשמית תתקיים בפסטיבל הפסנתר הקרוב, ב8.11 באודיטוריום קאופמן שבמוזיאון ת"א.

נס בנגב

www.indnegev.co.il

העובדה שפסטיבל "אינדינגב" מתקיים השנה, ובמועדו המתוכנן (23-25 באוקטובר) ומיקומו המקורי (מצפה גבולות שבמועצה האיזורית אשכול) היא בעיני לא פחות מנס.

גם בשנים "נורמליות" (מישהו זוכר שנה כזאת?) קיומו של פסטיבל עצמאי לגמרי (אמנותית וכלכלית) המתרכז במוסיקה שאינה מיינסטרים, ועוד במרחק של יותר משעת נסיעה מהמרכז, הוא לא דבר לא מובן מאליו. ועל אחת כמה וכמה, בשנה של מלחמה, על היבטיה הכלכליים והמורליים, זהו באמת אירוע משמח ומרגש במיוחד לכל מי שמאמין בחשיבותה של היצירה המקורית בחיינו. פלא של ממש.  

בזמן המלחמה (רק לפני חודשיים) כבר נדמה היה שהפסטיבל לא יתקיים השנה. הטענה המקובלת של "למי יש כוח להתעסק בשטויות כאלה בזמן שהתותחים רועמים" קיבלה משנה תוקף בגלל העובדה שהפסטיבל מתקיים באופן מסורתי בחבל אשכול. עם הפסקת האש החליטו מארגני הפסטיבל לקיימו בתאריך המתוכנן גם כהצהרה חברתית ואמנותית ואפילו בעלת רוח חלוצית. בלי שום ציניות.

 

עודד נתן צילם

"אינדינגב הוא חגיגה של תרבות ואומנות עצמאית, חופשית ואמיתית. בעקבות אירועי "צוק איתן" השליחות של אינדינגב אף התחדדה. כמי שגדלו, התחנכו וחלמו מגיל צעיר ממש כאן בחולות, הסיפור החלוצי של אינדינגב מקבל משמעות חדשה בשבילנו. אנו מתמודדים עם שאלות לא פשוטות לגבי קיום הפסטיבל במצפה גבולות, אבל בחרנו, על אף הקשיים, להמשיך לנטוע דגלים של תקווה, ולקיים את הפסטיבל כתיקונו. אינדינגב תמיד קידם ועודד תרבות "בעד" והסרת מחיצות ומחסומים. אנחנו מזמינים יותר מתמיד, כל אחד ואחת, להצביע ברגליים ולתמוך תמיכה חגיגית במיוחד ביישובי אשכול, ובתרבות הישראלית כולה. כאירוע חברתי, אנושי ורוחני לא פחות מאשר מוזיקלי, ואותה קהילה קסומה הולכת וגדלה שנבנתה סביבו עם השנים, עוזרת לייצר תנועה חברתית של ממש"

www.indnegev.co.il

הם עושים את זה כבר בפעם השמינית.למרות הקשיים הכלכליים וההפקתיים, ומצליחים ליצור אירוע שהולך וגדל משנה לשנה, חושף אלפי אנשים למוסיקה חדשה ושונה, של אמני שוליים לצד כאלה שהיו שם לפני רגע, למגוון רחב של סגנונות, רוק ובלוז ופולק, היפ הופ, רגאיי וFאנק, ג'אז, אלקטרוניקה, נשמה יהודית ואבנגרד. הרבה גוונים של מוסיקת אינדי באירוע שנותן מקום, פיזי ורוחני, לגישה עצמאית וחופשית.

תמר אייזנמן בצילום ינאי יחיאל

במשך שלושה ימים יופיעו למעלה משמונים הרכבים וסולנים על ארבע במות ובתוך אוהל המוקדש למוסיקה אלקטרונית, כולל כל מיני שיתופי פעולה חד פעמיים לכבוד הפסטיבל. בין המשתתפים הבולטים: ברי סחרוף (במופע להקה), , The Angelcyגבע אלון, החצר האחורית, הקולקטיב, אפרת בן צור, תמר אייזנמן, ניצן חורש והקאט אאוט קלאב, אלון עדר, עדי אולמנסקי,  רות דלורס וייס ועוזי רמירז , עמית ארז והסיקרט סי, חיים אוליאל ולהקת שפתיים, רביד כחלני, לירון עמרם והפנתרים, רד אקסס, איטליז, תמר אפק, רותם אור, הילה רוח, פלורה, שני/אחרון/אוקטובר, נצ'י נצ', ג'נגו, נועה קורנברג, רייסקינדר ותקופה חשוכה,A-WA , ButteringTrio, Garden City Movement, Electric Zoo, Pits

TREE + Markey Funk, Sun Tailor, Isaiah, Brain Candies ועוד... ואם חלק מהשמות לא אומרים הרבה ל"קהל הרחב" נאמר רק שכל אחד מהם מצויין ומאד בולט בתחום... ומה שהיום הוא בשוליים הופך, לפעמים, למרכז של מחר. זאת ועוד, קיומו של הפסטיבל, שהפך אפשרי בסיועם של אנשי והנהלת המועצה האזורית אשכול, והפכו את הפסטיבל לסמל של ניצחון הרוח ונורמליות החיים בארץ. גם למי של אלה שלא בדיוק מכירים את המוסיקה הזאת.

בנוסף להופעות החיות , מתחם הפסטיבל יכלול גלריות פתוחות, מיצגי אמנות אינטראקטיביים, מתחם ילדים, מתחם שבת, בלוג חי ותחנת רדיו בשיתוף "הקצה" ומכללת BPM  ומתחמי אוכל. כבכל שנה הפסטיבל מציע מתחם קמפינג נוח הכולל שירותים ומקלחות ללא תשלום נוסף .

לאור הביקוש הגדול בשנים קודמות מכירת הכרטיסים תתאפשר בהזמנה מראש בלבד, לא ימכרו כרטיסים במקום !! 
www.indnegev.co.il 

a wa בצילום תומר יוסף

www.indnegev.co.il

טיים אאוט ביקשו ממני לספר על גיבור נעורי...

מי זה ב1970?

גיבור הנעורים שלי

כנער, ובמקרה הספציפי שלי אני מתכוון לזמן שבו גיליתי את העולם, בין גיל 18 לעשרים, היו לי המון אנשים שהערצתי, ואני לא מתכוון כרגע למשפחה הקרובה שלי שלימדה אותי הכל וגם לא לרופאים, חברים ומטפלים שונים שהקיפו אותי ותמכו בי ככל שיכלו, אלא למעגלים יותר רחבים של השפעה, בעיקר בתחום האמנות ובעיקר בעיקר בתחום המוסיקה והשירים... בעולם ובארץ, חיים ומתים, זקנים וצעירים, גברים ונשים... כשנשאלתי "מיהו גיבור ילדותי" מיד חשבתי על הביטלס, רחל המשוררת, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, קורט וונוגוט, אריק איינשטיין, קינג קרימזון, ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון, דורי בן זאב, חברי "כוורת", מודליאני, שוברט, חנה סנש, גורדייף, בוב דילן, סיימון וגרפונקל, קרידנס קלירווטר ריווייוול...

אבל האם הם היו "גיבורים" בעיני? האם רציתי להיות כמותם? לא כל כך. הערצתי אותם, אהבתי אותם, למדתי מהם, אבל הם בטח לא היו בשבילי מודל חיקוי. הם היו רחוקים ובלתי מושגים מדי. 

1969. אי האלמוגים.

הדמות שהכי רציתי להיות כמוה היתה דווקא של בן אדם לא מוכר לציבור הרחב, בחור צעיר שעוד לא הספיק לעשות משהו בחייו, שלא ממש הכרתי, ובכל זאת הייתה זו  בשבילי משאת נפש להיות כמוהו. 

אני כבר יכול לעשות ספוילר ולגלות שויתרתי מזמן על החלום ההוא, אבל בשנים 1972-1976 הוא היה הגיבור שלי. נער ירושלמי שאחרי מלחמת ששת הימים רצה להיות חייל לוחם, שהתגייס בגיל 14 לפנימיה הצבאית ואפילו הצטיין בה, כמו כולם עשה קורס צניחה עוד בתיכון ורץ במסעות אלונקה בזמן שבני גילו הקימו להקות קצב... הוא היה מאד פעיל חברתית, מתופף בתזמורת הפנימיה, היה אחראי על המוסיקה במסיבות (באחת מהן הופיעו אריק איינשטיין ו"הצ'רצ'ילים"), והשמיע לחבריו את התקליטים הכי חדשים בפטיפון שהונח במסדרון וכונה בשם "גלי גליל". הוא היה אחראי על העיתון שיצרו תלמידי הפנימיה, הוא אהב כדורגל והיה בעל כושר גופני מעולה, היה תלמיד לא רע במגמה מתמטית-פיזיקלית-אלקטרונית בגימנסיה הרצליה, ואפילו היתה לו חברה רצינית בשם נורית, בשלוש שנות התיכון האחרונות. 
נורא רציתי להיות כמוהו, אבל זה לא הצליח. קראו לו יואב קוטנר.

הוא נעלם מחיי כשהייתי בן 18 ומאז אני מסתובב לבוש באותו גוף ופרצוף, ועם אותו שם. אבל אני לא הוא. אני חלק ב.

צילום מחזור. 1972