טיים אאוט ביקשו ממני לספר על גיבור נעורי...

מי זה ב1970?

גיבור הנעורים שלי

כנער, ובמקרה הספציפי שלי אני מתכוון לזמן שבו גיליתי את העולם, בין גיל 18 לעשרים, היו לי המון אנשים שהערצתי, ואני לא מתכוון כרגע למשפחה הקרובה שלי שלימדה אותי הכל וגם לא לרופאים, חברים ומטפלים שונים שהקיפו אותי ותמכו בי ככל שיכלו, אלא למעגלים יותר רחבים של השפעה, בעיקר בתחום האמנות ובעיקר בעיקר בתחום המוסיקה והשירים... בעולם ובארץ, חיים ומתים, זקנים וצעירים, גברים ונשים... כשנשאלתי "מיהו גיבור ילדותי" מיד חשבתי על הביטלס, רחל המשוררת, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, קורט וונוגוט, אריק איינשטיין, קינג קרימזון, ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון, דורי בן זאב, חברי "כוורת", מודליאני, שוברט, חנה סנש, גורדייף, בוב דילן, סיימון וגרפונקל, קרידנס קלירווטר ריווייוול...

אבל האם הם היו "גיבורים" בעיני? האם רציתי להיות כמותם? לא כל כך. הערצתי אותם, אהבתי אותם, למדתי מהם, אבל הם בטח לא היו בשבילי מודל חיקוי. הם היו רחוקים ובלתי מושגים מדי. 

1969. אי האלמוגים.

הדמות שהכי רציתי להיות כמוה היתה דווקא של בן אדם לא מוכר לציבור הרחב, בחור צעיר שעוד לא הספיק לעשות משהו בחייו, שלא ממש הכרתי, ובכל זאת הייתה זו  בשבילי משאת נפש להיות כמוהו. 

אני כבר יכול לעשות ספוילר ולגלות שויתרתי מזמן על החלום ההוא, אבל בשנים 1972-1976 הוא היה הגיבור שלי. נער ירושלמי שאחרי מלחמת ששת הימים רצה להיות חייל לוחם, שהתגייס בגיל 14 לפנימיה הצבאית ואפילו הצטיין בה, כמו כולם עשה קורס צניחה עוד בתיכון ורץ במסעות אלונקה בזמן שבני גילו הקימו להקות קצב... הוא היה מאד פעיל חברתית, מתופף בתזמורת הפנימיה, היה אחראי על המוסיקה במסיבות (באחת מהן הופיעו אריק איינשטיין ו"הצ'רצ'ילים"), והשמיע לחבריו את התקליטים הכי חדשים בפטיפון שהונח במסדרון וכונה בשם "גלי גליל". הוא היה אחראי על העיתון שיצרו תלמידי הפנימיה, הוא אהב כדורגל והיה בעל כושר גופני מעולה, היה תלמיד לא רע במגמה מתמטית-פיזיקלית-אלקטרונית בגימנסיה הרצליה, ואפילו היתה לו חברה רצינית בשם נורית, בשלוש שנות התיכון האחרונות. 
נורא רציתי להיות כמוהו, אבל זה לא הצליח. קראו לו יואב קוטנר.

הוא נעלם מחיי כשהייתי בן 18 ומאז אני מסתובב לבוש באותו גוף ופרצוף, ועם אותו שם. אבל אני לא הוא. אני חלק ב.

צילום מחזור. 1972