יואב קוטנר

יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

יהוא ירון משכנע



מלך האינדי החדש

איזו אפשרות יש בימינו למוסיקאי צעיר וחדש למשוך תשומת לב בין מאות (מאות!!!) השמות החדשים ואלפי (אלפי!!!) השירים החדשים שיוצאים לאור מידי שנה? מה הסיכוי שלו לבלוט? מה הצ'אנס שמישהו בכלל ישמע עליו? 

יש כאלה, והם הרוב, שמנסים בדרך המקובלת, כלומר להיות חלק מהשיטה: אם יש להם כישרון, שאיפה להתפרסם בגבולות המיינסטרים וסיפור אישי מעניין אולי יזכו להיחשף בתכנית ריאליטי מוסיקלית, ואם יש להם ממש מזל, יצליחו גם להגיע לפלייליסט הנכסף בגלגלצ או, אם הם בתחום המזרחי, באחת מתחנות הרדיו המתמחות בתחום, אול אולי בערוץ 24. תנאי נוסף  להצלחה בימינו: תהיה נחמד. אל תפריע את מנוחת המאזינים. אל תהייה קיצוני מדי. לא בטכסט ולא במוסיקה. תן לנו שירים שיכולים להשתלב במארג הנעים (והוא באמת נעים) שמרגיע את האוזן ומחמם את הלב בין כל החדשות הקשות...

וכך, לרוב המוסיקאים החדשים אין סיכוי רב למשוך תשומת לב בכלי התקשורת המרכזיים, ורבים מסתפקים במה שהרשת מאפשרת להם. לפעמים קורה להם נס וכל העולם (מילולית) שומע עליהם, ולרוב הם נשארים מוכרים אך ורק בין החברים שלהם.


לכן הסיפור של יהוא ירון הוא הפתעה גדולה. בחור צעיר (עכשיו בן 33, התחיל לפני עשור) שמתחילת דרכו הולך בדרך עצמאית, בלתי מתפשרת, לא מתחשבת במוסכמות הטעם והאופנה. נגן בס וקונטרבס, מלחין וכותב, זמר ומפיק שעושה את זה לגמרי אחרת ובכל זאת מצליח להוציא כבר שני אלבומים, להיות שותף בעשרות הפקות, ולהפוך לדמות מאד דומיננטית בסצנת המוסיקה האלטרנטיבית הישראלית. מלך האינדי.
פעם קראתי ציטטה מדבריו של ירון, ואני לא מדייק בציטוט, שעדיף לו שישנאו את המוסיקה שלו מאשר שישארו אדישים אליה ואליו... נדמה לי שאם אני מביט ולו רק על השנה-שנתיים האחרונות, הוא עמד בהצלחה רבה במשימתו זו. בטח יש כאלה שלא סובלים את המוסיקה "המשונה" שלו (אם בכלל נחשפו אליה) אבל אי אפשר להתעלם מהכמות ולא פחות מכך מהאיכות של פעילותו המוסיקלית. כל הפרוייקטים שבהם הוא מעורב, ולו רק כנגן, נושאים תווית של מיוחדות. שום דבר שהוא קשור אליו אינו "סתם"...

הוא עבד עם בת זוגו המעצבת (בין השאר של עטיפות אלבומיו) והיוצרת מירב שחם על האלבום שלה, לזמרת-יוצרת אפרת לוטנברג הוא הפיק אלבום הבכורה חריף וחכם בשם "המכבסה של אצ'ה" שבו הקפיד על קו מאד מינימליסטי. למוסיקאי נדב ויקינסקי (שבא מרקע קלסי ובדרך כלל מזוהה עם הלחנה לתיאטרון, אך גם עם ג'אז ופולק) הפיק ירון אלבום אישי-אמנותי בשם "ילד גדול". לזמר- יוצר גיטריסט פסנתרן רני שחר הוא הפיק את אלבום הבכורה "'אל תחזרי", כך גם להרכב הרוק הצעיר של הילה רוח "כלבי רוח", ללהקת הרוק הפסיכדלי PATTI BOYDS, לזמרת יוצרת מלאת הנשמה ג'ודי ענתבי באלבום הבכורה שלה "חדרים", וממש בשניות אלה בהן אני כותב את הכתבה הזו, מגיע אלי TAILES אלבום הבכורה של זמרת יוצרת חדשה בשם כרמל אקמן, בת 25, מקיבוץ ברעם ששרה באנגלית. כאילו בהזמנה שלי, היא כותבת בקומוניקט המצורף על העבודה עם ירון, ומאירה עד כמה הקרדיט "מפיק מוסיקלי" הוא רק רמז לתרומתו: 

העבודה עם יהוא הייתה כמו ללכת לאוניברסיטה. הוא חשף אותי לים של מוזיקה חדשה, עורר בי השראה ועזר לי למצוא את הצליל שלי. זה לא תמיד היה קל וזורם אבל הוא גרם לי לראות את המוסיקה ואת העבודה עליה מזווית אחרת, יותר אובייקטיבית. בחנו יחד את הטכסטים, ירדנו לעומק היצירה ומשם הצלחנו לגבש עולם עגול שכיום הוא האלבום טביעת האצבע שלו נוכחת בכל תו ותו באלבום, שכבות של סאונדים ותדרים יושבים בתיאום מושלם...

כי ככה הוא מפיק. מעורב בכל פרט בכל רמה, מהכתיבה ועד הצליל הסופי. יהוא ירון עושה את זה לא רק לאמנים חדשים שהוא מגלה. הוא גם מפיק ומנגן עם מוסיקאים בעלי ניסיון ותורם להם זווית חדשה, גישה רעננה לשירים שלהם. קודם כל עם רות דולורס ווייס אותה הוא משתף פעולה מתחילת הדרך, באלבומים ובהופעות. ועוד מהשנתיים האחרונות... הוא השתתף באלבום הבכורה של אליוט (שעד עכשיו הוציאה אלבומים כ"פוליאנה פרנק"), הוא שותף בעיבודים ובהפקה בשני אלבומי הסולו של אביב גדג', איתו הוא גם מופיע בימים אלה. עם זאב טנא הקים הרכב בשם "חלוק חד פעמי" שהוציא אלבום אחד והוא ממשיך לעבוד איתו גם בהקלטותיו כסולן, הוא מופיע בגלגול הרוקי-דתי של אביתר בנאי, ועם רונה קינן, ועם גלעד כהנא, הוא ליווה את נגן הבלוז השחור ג'יימס סופר-צ'יקן ג'ונסון ואין אף מופע אינדי, גדול או קטן, בצפון במרכז או בדרום, שיהוא ירון לא מופיע בו. לבדו או עם הרכב, בשיתוף פעולה עם אחרים, כסולן או כמלווה, כמארח או כמתארח (רננה נאמן, כרמל אקמן, הצדעה ל"חתול שחור", הופעות בלקוני ועוד ועוד). ובתוך כל הפעילות הסופר אינטנסיבית הזו עוד לא הזכרתי את ההיסטוריה המוסיקלית שלו, מתחילת הדרך ב2001 בלהקת RIVER STYX של שי לוינשטיין ורות דולורס ווייס, דרך כל מיני הרכבים אבנגרדיים כמו ""אנסמבל שתוק! האוזן", "פאניק אנסמבל", "קטב מרירי" ועוד.  



הוא התחיל להופיע עם חומרים מקוריים רק לפני שש שנים. ב2011 הוציא אלבום בכורה "דברים יומיומיים כאלה", ב2013 אלבומו השני "אמן השכנוע העצמי" שהוא, בינתיים המאסטרפיס שלו. (רדיו "הקצה" בחר בו ל"אלבום השנה"). האלבום המאד מיוחד הזה, מוסיקלית וטכסטואלית (אין לך ברירה אלא להאזין כדי להבין) מסביר אולי את הדחף לעשות כל הזמן כל כך הרבה: יש לו המון מה לומר והוא יש שאין לו הרבה זמן לומר את זה. האלבום מושפע מטום ווייטס (ויש בו תרגום לשיר שלו), כולל מוסיקה של שירי עבדים שחורים, בלוז ורוק ובלדות, הוא מושפע (לדבריו של ירון) מכתיבתו של יורם קניוק ובעיקר מעיסוקו במוות. ויש בו שירים שמתייחסים למחלת הטרשת הנפוצה בה הוא חולה. בעת העבודה על האלבום היתה אשתו של ירון, מירב שחם, בהיריון עם בתם הראשונה. היצירתיות של יהוא ירון נעה כל הזמן בין פחד המוות מן המחלה ובין האהבה והתקווה עם אשתו והחיים החדשים שיצרו ביחד. 
"אמן השכנוע העצמי" משכנע לגמרי בכנותו.                          

                                                                        

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה