 |
| gaya's music photos |
המוסיקה הישראלית התחלקה, עד לפני זמן לא רב, לשבטים שבטים. רוק, פופ,
דאנס, פופ מזרחי, היפ הופ, רגאיי, שאנטי, עממי, דתי, ערבי, יווני ועוד ועוד ועוד.
תמיד היו שילובים בין הסגנונות השונים, אבל בעיקר כצבע, כתבלין, ולא כחיבור אמיתי
ועמוק. מעטים יצרו מיזוג כאידאולוגיה, "הברירה הטבעית",
"טיפקס", "אתניקס" ואהוד בנאי... בעשור האחרון הכל משתנה
ובמיינסטרים הישראלי יש יותר אמנים שהיו שייכים לשבט מסויים... יש הרבה יותר מקום
לשילוב של מוסיקה יהודית דתית, צלילים ערביים, מזרחית כבדה, דאנס, רוק
ניסיוני... דודו טסה, דיקלה, שרי אלפי,
אהובה עוזרי, להקת "טורקיז", "נקמת הטרקטור", "הדג
נחש", לונא אבו נאסר וכמובן ברי סחרוף,
המוסיקאי העכשווי הכי בולט בתחום. אין לו בעייה לשיר באותה הופעה פיוט עתיק של אבן
גבירול לצד קטע אלקטרוני כמעט טראנס, לצד בום פם של אריס סאן. זה המסר החדש של
המוסיקה הישראלית של ימינו: אפשר לחבר את הכל למשהו חדש ומסעיר. שי צברי הוא
בשבילי דוגמא לחידוש הזה.
 |
| צילום: רן גולני |
יש רגעים בהם ברור לך, גם אם אינך
"מומחה" שהמוסיקה שאתה שומע בתקליט או בהופעה היא לא "סתם"
עוד משהו יפה אלא יצירה שמסמנת ומייצגת את רוח התקופה. כזו שבעוד שנים רבות,
כשיבואו לסכם את "ראשית שנות האלפיים במוסיקה הישראלית" יתייחסו אליה כאל נקודת ציון בולטת.
"שחרית", אלבום הבכורה של שי
צברי הוא רגע כזה. שחרית של יום חדש במוסיקה הישראלית הפופולרית. אז אני כותב כאן
עליו אבל בעצם מנסה לומר מילה על הסביבה בה הוא חי. להשליך מהמוסיקה הפרטית שלו אל
השינוי בצליל המוסיקה הישראלית החדשה, שכן הוא לא לבד במהפכה, הוא פשוט עושה את זה
מאד מאד טוב, וזוכה לתשומת לב חסרת תקדים מצד המאזינים "הרגילים"
והתקשורת. נדמה לי שלא היתה בשנים האחרונות ציפייה כל כך גדולה לאלבום בכורה של
יוצר וזמר ישראלי, כמו הציפיה לשי צברי.
הוא בן 40, בא מבת ים, שרת בצבא ולמד
ב"רימון", ונחשף לראשונה לקהל הרחב בשנת 2001 כששר בפסקול סרטו של ארי
פורמן "MADE IN
ISRAEL"
את להיטו של אבנר גדסי "נפרדנו כך". ברי סחרוף, מלחין פסקול הסרט, זיהה
את איכויותיו הקוליות של צברי ויאמץ אותו שנים אחדות לאחר מכן ללהקה שלו כזמר
קולות רקע, נגן כלי הקשה (תוך כדי השירה) ובעיקר פרפורמר ענק (תרתי משמע) שמרים את
ההופעות בסלסוליו ושירת הנשמה מלאת העוצמה שלו. ב2001 זה עוד לא היה ידוע, ובכל
זאת הבחירה ב"נפרדנו כך" מתגלה כמנבאת את העתיד. אבנר גדסי היה בין
הזמרים-יוצרים היותר מוערכים במוסיקה הישראלית בשנות השבעים, והושמע רבות גם
בתקופה שחלק מחבריו לדור הראשון של המהפכה המזרחית טענו לקיפוח.
מאז נשמע קולו של צברי בלא מעט הפקות
מוסיקליות, ולא רק עם ברי סחרוף. בין השאר הוא שר בשני אלבומים של "הפרויקט
של עידן רייכל", השתתף ב"יהודה הלוי פינת אבן גבירול" (משיריהם של
יהודה הלוי ואבן גבירול...), הלחין ושר "טוב שהעולם גדול" משירי אבות
ישורון, "עשוי מאותיות" משירי חיים גורי, ובלט במיוחד כששר את שיר הנושא
באלבום מלחניה של אהובה עוזרי "מעלי דממה". וכל הזמן הזה הוא היה חבר של
כבוד בחבורת הצוענים המודרניים שמקיפה את ברי סחרוף. על הבמה הוא תמיד גונב את
ההצגה בשירתו החזקה ממעמקי הנשמה, בסלסוליו המרגשים ובאנרגיה הבלתי נגמרת שלו. עם
ברי סחרוף זה קורה גם ב"אדומי השפתות" משירי אבן גבירול, וגם במופעים
"הרגילים" שהפכו כבר מזמן לשילוב של רוק ופיוט, חפלה ים תיכונית ומוסיקה
אלקטרונית, תפילה ויוונית ומוסיקה מתקדמת. הכל קורה בבת אחת, ללא הגדרות וללא גבולות.
חופש אמנותי מוחלט.
ההשפעה של ברי סחרוף על "שחרית"
(וכאמור לעיל, על השינוי הגדול שעוברת המוסיקה הישראלית) היא עצומה. הוא (ברי)
אמנם הלחין באלבום רק שיר נפלא אחד ("תלווי אותי" למילים של יהודה
עמיחי) אך רוחו שורה על כל היצירה, גם בגלל שחלק מהמשתתפים שייכים לחבורה של
סחרוף, ובעיקר בגלל שהם מממשים את רעיון החופש לערבב את כל סוגי המוסיקה,
"גבוה" ו"נמוך", עממי ומתוחכם, פופ-רוק ומוסיקה ניסיונית.
כמובן שברי סחרוף לא היה הראשון לנסות שילובים כאלה, והוא ניצב על כתפי ענקים
משנות השבעים, מאהובה עוזרי ועד שלמה בר, אבל באלבומיו האחרונים של ברי הוא שכלל
את הרעיון והביא אותו לרמה מאד גבוהה.
האלבום "שחרית" הוא המאסטרפיס
בשילוב הזה. בהפקתו המוסיקלית מלאת הדמיון וההמצאות המוסיקליות של אסף תלמודי, ועם
מצע מוסיקלי שיוצרת "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" (אייל תלמודי בקלרינט
וסקסופון, גרשון וייסרפירר בעוד חשמלי וטרומבון, ניר מנצור בתופים וכלי הקשה
אלקטרונים, איתמר ציגלר בגיטרה ובס) ועם לא מעט אורחים, יש כאן אלבום מושלם עם
מגוון שירים שידברו את כל סוגי הקהלים: פופ מזרחי, רוק אתני, פיוט דתי ותפילה
אזרחית, דאב ומוסיקה אלקטרונית, גוספל עברי וחפלה סטייל שנות השבעים, מוסיקה
יוונית לצד מוסיקה ערבית, ברוק חסידי צועני (הצדעה סמויה למאיר אריאל בקטע
האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים") שירי משוררים (אברהם חלפי, יהודה
עמיחי, אלי אליהו, חביבה פדיה), תפילות עתיקות (הרב סעדיה גאון) ושירים אישיים של חברים מעולם הרוק (נעם רותם,
דן תורן ושי צברי). את הרוב הלחין שי צברי בעצמו, או בעזרת ידידיו (אסף תלמודי,
רון בונקר, גרשון וייסרפירר) אך הקרדיט על הצליל הכל כך מאופיין ומיוחד של האלבום
מגיע לכל "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" ושותפיהם לעיבודים
(בנו הנדלר וריג'וייסר) ובמיוחד לאסף תלמודי שהצליח ליצור אלבום שממחיש
יותר מכל מה יכול לקרות לתרבות העברית של ימינו, מה שהיינו רוצים להאמין שיכול
להתרחש גם בחברה כאן. כור היתוך אמיתי.
 |
| עם נבחרת הגרוב בהופעה בבארבי. צילום גיל רוביו |
