בדשא אצל קובי
באופן כמעט מיסטי יוצאים השבוע אלבומים הקשורים לאריק איינשטיין
ז"ל. הראשון הוא הוצאה מחודשת לאלבום המופת של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב
משנת 1971 "בדשא אצל אביגדור" (עם סאונד חדש וארבעה קטעי בונוס כולל
"מה פה קורה") והשני הוא מחווה מאד עכשווית ברוחה של קובי אוז ל11
משיריו של איינשטיין, תחת הכותרת "חלום עקבותיך" (כשם שירו של אברהם
חלפי שהלחין יצחק קלפטר). ולמה "כמעט מיסטי"? כיוון, שכנראה ללא כוונה תחילה, יש קשר פנימי
עמוק בין שני האלבומים.
"בדשא אצל אביגדור" היה, חוץ מאוסף שירים נפלא, אלבום
מהפכני במוסיקה הישראלית של שנות השבעים. הוא יצא אחרי "פוזי",
"שבלול" ו"פלסטלינה" הנהדרים, עם הלחנים של שמוליק קראוס, מישה
סגל, רוב הקסלי ובעיקר שלום חנוך שקרבו את צליל הפופ הישראלי לראשונה למה שהיה
סטנדרט בעולם, ובעיקר בבריטניה. המפגש בין איינשטיין לגבריאלוב ב"בדשא אצל
אביגדור", , הוסיפו עוד משהו מאד
מקומי ים תיכוני לאווירה. גבריאלוב עם השורשים הטורקיים שלו, והגיטריסט חיים רומנו
עם אהבתו למוסיקה יוונית, תיבלו את המנגינות שיצר גבריאלוב (למילים של אריק
איינשטיין ויעקב רוטבליט) בטעם ארץ-ישראלי חדש. השילוב בין "הצ'רצ'ילים"
ועיבודי המיתרים של דוד קריבושי "היא תבוא", "שיר מספר
שמונה", "צא מזה", "אני ואתה", "קפה טורקי",
"אני אוהב לישון", "אני רואה אותה בדרך לגמנסיה", "אני
מבין" ועוד. זו עוד לא "המהפכה המזרחית" שתגיע עוד מעט, אבל זה צעד
קטן וחשוב בהרחבת גבולות הצליל הישראלי.
בערך עשרים שנה אחרי "בדשא אצל אביגדור" הגיעו קובי אוז
ו"טיפקס" והעמיקו את רעיון שילוב המזרח-מערב במוסיקה הישראלית
הפופולרית. תרומתו של אוז לאיך שאנחנו נשמעים היום גדולה בהרבה מהמשפט הבודד הזה,
אבל אנחנו נשמור את הדיון בה להזדמנות אחרת ונתרכז בפרויקט החדש שלו "חלום
עקבותיך" שלא במקרה נפתח בשיר "היא תבוא" מתוך "בדשא אצל
אביגדור".
יש בבחירה בשיר התקווה
הזה אמירה לא רק מוסיקלית אלא גם חברתית-פוליטית. שכן "חלום עקבותיך"
הוא המשך המסע של קובי אוז אל השורשים שלו, ועדכון ההשפעות עליו לאיך שהוא רוצה
שהן ישמעו היום. הוא עושה זאת בראש חבורה של צוענים עבריים מיטיבי נגן (ג'וני קורן
בקלידים ושירה, אדם מדר בשירה, מנדולינה, כינור, חצוצרה, ויולה, חצוצרה ועוד כל
מיני כלים, רועי צעדי בשירה וגיטרה, נועם חן בכלי הקשה, מיקי שביב בבס, גלעד חזן
בעוד וכינור ושירה, דניאל קריאף בשירה וכלי הקשה. השירים הכל כך מוכרים ששר
איינשטיין מקבלים פרשנות חדשה, שאינה מנסה להתמודד עם המקור אלא מציגה זווית אחרת.
אריק איינשטיין הוא הקלסיקה. הוא ארץ
ישראל. הוא התנ"ך של המוסיקה הישראלית. קובי אוז וחבריו מציעים זווית אחרת. "היא
תבוא", "בוקר טוב אמיר", "ערב מול הגלעד", "רק
איתך", "סוס עץ", "הוא חזר בתשובה", "בואי
אמא" (כולל שירה ברוסית), "מאחורי השער", "ארץ ישראל",
"חלום עקבותיך", "תמיד זה הים". שירים ישנים ושירים חדשים,
אישיים לצד כלליים. השירים של אריק איינשטיין, תמיד מלאי אהבה ואופטימיות, גם אם
הם עצובים. הגישה של אוז אומרת, להבנתי, השירים האלה הם ארץ ישראל האמיתית, היפה
והטובה והפחות יפה ופחות טובה, והיא גם שלי, של הדור שלי ושל בית אבא שלי, גם אם אני
אישית לא מבין או אוהב את כל הפרשנויות המוסיקליות ("סוס עץ" למשל, לא
מדבר אלי בגרסתו זו), אבל אני מאד אוהב ומעריך את הניסיון של אוז לא "לעשות
קאברים", אלא לומר משהו משלו, בעזרת חומרים שאף אחד לא יכול לשיר טוב וייחודי
כמו אריק איינשטיין.
