הכבש הזה הוא אני
לפני שבועיים, בטקס
"פרסי אקום" זכו יונתן גפן ויוני רכטר בפרס ע"ש סופר ומשורר הילדים
הנודע לוין קיפניס על "תרומה מיוחדת ליצירה לילדים" על האלבום
"הכבש ה16". נדמה לי שאף אחד מהנוכחים במקום לא הופתע מהכבוד שניתן
לתקליט, למרות שהוא יצא ב1978, וכל יוצריו חיים ופעילים, וזה אפילו לא תאריך עגול.
שכן, אין בכלל ספק לאיש אשה או ילד ש"הכבש ה16" הוא קלסיקה על זמנית,
שממשיכה להיות רעננה ומרגשת וגם, עם כל השינויים שעבר העולם ב37 השנים האלה,
רלוונטית להורים ולילדים בימינו (חוץ מהמשפט "עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני"...). איך
אפשר שלא לאהוב את הביצועים הקוליים המושלמים של יהודית רביץ, גידי גוב, יוני רכטר
ודויד ברוזה לשירים נפלאים כמו "הילדה הכי יפה בגן", "רעמים
וברקים", "איך שיר נולד", "כשאהיה גדול", "גן
סגור", "אני אוהב" וכל שאר המילים בטעם חמוץ-מתוק, תמים עצוב, שכתב
יונתן גפן והלחין ועיבד יוני רכטר (את רוב השירים) וגם דיויד ברוזה, שפי ישי, עדה
נסטוביץ' ויצחק קלפטר. למרות כל הגרסאות החדשות, וההפקות השונות שנוצרו במשך
השנים, הגרסה המקורית, עם העטיפה המצויירת (של מיכל לוויט, אחותו של רכטר) עדיין
מחזיקה יפה וצובטת לב יותר מכל המתחרים.
המשפט "הכי אני
אוהב אותי" מתוך השיר "אני אוהב" משמש כשמו של סרט חדש ומקסים
שביים יוצר קולנוע צעיר בשם תום שנאן. הסרט, בהפקת אסף אמיר ותמי כהן מ"נורמה
הפקות" מוגדר על ידם כ"מסע דוקומנטרי-מוסיקאלי אל דור ה"אני" והוא
מספר על השינוי העצום שחל בגישה לשירי הילדים, מהימים שלפני הקמת המדינה בואכה סוף
שנות הששים, עם כל השירים והחינוכיים וההרואיים של הימים ההם (עם המון מוות ופחד
ואיסור אפילו לבכות...), ועד המהפכה בתחום בשנות השבעים, עם פסטיבלי הילדים שכללו
בחלקם גישה חדשה (כולל אפילו "פסטיבל שירי משוררים לילדים") ולא מעט
תקליטי ילדים (וגם שירים לילדים בתקליטים "רגילים") של אריק איינשטיין,
חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שלמה ארצי, מתי כספי ואהוד מנור... ועד השיאים של אלבומי המופת מבחינת
העמדת הילד, רצונותיו וזכויותיו במרכז: "הכבש ה16" ו"הילד הזה הוא אני".
זה האחרון, משיריו הנפלאים של יהודה אטלס שמספר מתוך ראשו של הילד
(השובב), בלחניו ועיבודיו מלאי הדמיון של אבנר קנר, הוא הכבשה השחורה של התקופה,
ואיך שהוא נותר כמעט לא מוכר בצלו של "הכבש ה16". אולי בזכות הסרט יקבל
האלבום הנהדר הזה את תשומת הלב הראוייה... יהודה אטלס מספר בצורה כל כך מרגשת על
הכתיבה ועל הרקע שלה, עד שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בו (אם זה לא קרה לך קודם לכן).
כך גם הראיונות
הנוגעים ללב מחד ומאד משעשים מאידך עם יהונתן גפן, יוני רכטר, חוה אלברשטיין, מתי
כספי ומספר מומחים שמאירים את השינוי במבט אמנותי-חברתי-היסטורי... אל דאגה, זה
ממש לא סרט כבד, וחומרי הארכיון שמשולבים בו לצד הדיבורים מרגשים במיוחד. ומה שהכי
חשוב בעיני (ורק נרמז בסרט) שבעצם המגמה הזו, של כבוד לילדים, לא חלפה מהעולם. לצד
הגישה הממוסחרת ששולטת בתעשיית השירים לילדים, ישנה גם היום עשייה אמנותית מעניינת
ומעמיקה, שמתייחסת לילדים בכל הכבוד הראוי. איך אמר חלוץ הגישה הזו אריק
איינשטיין, שהקליט שירים לילדים לפני ואחרי התקופה בה עוסק הסרט: "אני אוהב
לדבר לילדים בגובה העיניים. הבעייה היחידה היא שהם נורא נמוכים וכואב לי הגב כשאני
מתכופף"... הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" יוקרן בערוץ הראשון, ביום
שלישי ה24.3.2015. כדאי לראות ואחרי זה לרוץ לקנות את הדיסקים והספרים... אם לא
בשבילך אז בשביל הדורות הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה