קוטנר רוק.נט: ספטמבר 2015

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

מתווה הג'ז... השנים הראשונות

בתהליך ההתאזרחות של הג'אז מחוץ למולדתו, ארצות הברית, קורים דברים נפלאים: מתברר שהג'אז, כניב מוסיקלי, נקלט יפה בקרב מוסיקאים מקומיים בצרפת, בסקנדינביה, בדרום אפריקה, בבלקנים ו...בישראל. המרכיב המובהק ביותר של הג'אז - אילתור - מתקבל בטבעיות בכל מקום, באשר הוא קיים בכל מוסיקה עממית. מה שמפתיע בהקשר להטמעת הג'אז מחוץ למולדתו הוא בעיקר אימוץ החידושים האפריקאיים-אמריקאיים שבמוסיקה זו לתוך תרבויות שמאפיינים אלו זרים להן. כאן נכנסים לתמונה הגורמים המופשטים יותר, כמו אסתטיקה, כוחות החיים, איכויות תקשורת, והקסם שבאינטראקציה בין מוסיקאים. האהבה לג'אז אמריקאי חוצה תרבויות, כך מסתבר. ואם נער ירושלמי בן 15, בן למשפחה ספרדית ותיקה מאוד בירושלים, "נתפס" על ידי הג'אז ובוחר בו כדרך חיים מוסיקלית - מה עוד ניתן לומר?

כך כתב דני קרפל על מוסיקאי הג'אז הישראלי אלברט פיאמנטה בערך שהקדיש לו באנציקלופדית המוסיקה המקוונת הראשונה בעברית "מומה" (שבמקרה אני הייתי בין מקימיה ב2001). נזכרתי בדבריו אלה עכשיו עם הוצאת הספר החדש "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות" לא רק משום שדני קרפל, במו תכניותיו בגל"צ בארבעים השנים האחרונת, תרם תרומה אדירה לקידום הג'אז ישראלי, אלא גם מכיוון שלפני פחות מ15 שנים, עדיין הוא חש צורך לענות בדבריו לשאלה החוזרת ונשנית: האם יש בכלל ג'אז ישראלי? וזאת בתקופה שפסטיבל "ג'אז בים האדום" התקיים יותר מעשור (מאז 1987) ומקום הג'אז בתרבות הישראלית עבר שינוי עצום גם באופי המוסיקה וגם בהיבט התקשורתי.

הרכב הג'ז של תזמורת משטרת המנדט . Palestine police Syncopated Orchestra, שנות ה-30, אוסף ליאון זננבליק, ארכיון יד בן-צבי.

קשה להאמין אולי, אבל פעם, רק לפני 30-40 שנה, ממש לא מזמן, ג'אז בישראל נתפס כמוסיקה אליטיסטית, מבוגרת (שלא לומר זקנה), שמעניינת קומץ שבקומץ. בשנות הששים כשכל העולם התפוצץ מהמהפכות המוסיקליות, השמרנות והפחד משינויים אפיינו את התרבות הישראלית. במקום שבו הפופ והרוק היו "לא מתאימים", נראתה מוסיקת הג'אז זרה ומוזרה ולא שייכת לפה... איך אמר בן גוריון כשראה את לואי ארסטרונג נוחת בישראל בראשית שנות הששים: "מי זה הכושי הזה שכולם מתלהבים ממנו?".

מה שמביא אותנו לספר החדש, הראשון מסוגו במתכונת מחקרית-אלבומית. "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות" (הג'ז אצלו בלי אלף) שמתרכז ב... 50 השנים הראשונות והקשות שהמוסיקה הזו בארץ, עד 1980. כלומר, מדובר על החלוצים, על אלה שעשו את זה ללא רווח כספי, ללא הכרה רחבה, אלא ממניעים אמנותיים בלבד. ממש כמו יוצר הספר יאיר דגן שמגדיר את עצמו "חובב ג'אז מאז שנות השמונים" (לפרנסתו הוא עוסק במיחשוב) שהחליט, על דעת עצמו וללא תמיכה ממוסדת, לתעד את התקופה המרתקת ההיא. התוצאה היא אלבום נוסטלגי עם המון צילומים, מודעות על אירועים וקונצרטים, כתבות מאותן שנים וכד'. בכל פרק לפי הסדר הכרונולגי מובא תיאור של סצנת הג'ז באותן שנים, ביוגרפיות של האמנים הישראלים הבולטים במיוחד באותן שנים וביקורים של אמנים אורחים. זה מרתק ומעניין, ורק הערה קטנה אחת: הכותב אינו מבדיל בין "תקליטון" (עם שניים עד ארעה קטעים) לבין "אלבום" (עם ארבעים דקות מוסיקה)... תאמרו "מה זה משנה?" לחלוצים שהצליחו בתנאים הקשים של הימים ההם להפיק אלבום שלם זה הי מאד משנה.. אבל פרט זה כמובן בטל בששים מול עושר התחקיר, הסיפורים על המסיקאים הגדולים ההם והארכיון העצום שהוא מציג.

מועדון "ברברים" ראשית שנות ה70. שמוליק ארוך, ממלו גאיטנופולוס, נחום פרפרקוביץ'. צילום אברהם קביליו.

מאז שנות השבעים המוסיקה הישראלית הלכה ונפתחה לצבעים חדשים, כמות המאזינים והמוסיקאים שמתעניינים בג'אז גדלה באופן משמעותי והרבה מאד שנים איש לא מתייחס לג'אז כאל שוליים. לאנשי הרדיו מהדור הראשון כמו חיים עופר, מל קלר, ישראל גיחון ומשה אלון נוספו כוחות חדשים: דני קרפל, שלמה ישראלי, גבי ינון ודובי לנץ שפימפמו את המוסיקה הזו בעקשנות ובנאמנות, מאות אמני ג'אז הגיעו להופעות בישראל, קם בית הספר "רימון" ללימוד "ג'אז ומוסיקה בת ימינו", מחלקות הג'אז בקונסרבטוריונים השונים התרחבו (למשל ב"שטריקר") וחוץ מפסטיבל הג'אז באילת קמו עוד פסטיבלי ג'אז מצליחים, בסינמטק תל אביב, בגבעתיים ועוד... ועוד... ממש בימים אלה פסטיבל ג'אז ביפו...

החשיפה של המוסיקאים והקהל הרחב לסגנונות נידחים ולא מוכרים הפכה אפשרית עם מהפכת האינטרנט והכל ביחד הפך את החיבור לג'אז להרבה יותר קל.

הספר היפה הזה מזכיר את הימים שזה היה קשה.

ילדודס 2015

הילדים של ימינו

מאז "הכבש ה16" (שירי יונתן גפן בלחנים של יוני רכטר ואחרים) ו"הילד הזה הוא אני" (שירי יהודה אטלס בלחני אבנר קנר) ותקליטי המופת לילדים של אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין, רווחת הטענה המוכרת שבימינו לא נכתבים שירי ילדים "כמו פעם", כלומר כאלה שאינם מתחברים לטכנולוגיות העכשוויות של העידן הדיגיטלי אלא דווקא לעולם התמים "הישן" של הילדים. ואכן, במבט שטחי על עולם התוכן המוצע לילדים בימינו נראה כאילו הגישה השולטת היא שאם זה לא ישמע ויראה עדכני, זה לא יוכל לזכות בהצלחה. אם העיסוק לא יהיה בדמויות מוכרות מהטלוויזיה והקולנוע והמחשב אז ילדים לא ירצו בכלל לשמוע/לראות את זה. מבחינה מסחרית כנראה שהגישה הזו מוכיחה את עצמה, אך מתברר שבמקביל ובאותו זמן ישנו גם געגוע חזק לשירי ילדים חדשים בסגנון של פעם. כאלה שלא פוגעים באינטליגנציה של הילדים וגם של ההורים.

אז הנה שניים כאלה, ממש מהשבוע האחרון.

איור: שרית פלוט

"פלא"
עלמה זהר וחבריה מציגים את האלבום בהופעה בגל"צ

עלמה זהר, אחרי שלושה אלבומים "רגילים", הפכה להית אמא והחליטה להפוך את השירים המאולתרים, בעיקר שירי ערש, שהיא שרה לבנה הקטן לאלבום שלם. "פלא". ביחד עם השותף המוסיקלי הקבוע שלה, אסי איילון, הקליטה עלמה תשעה שירים "קטנים", נורא יפים ומתוקים גם כשיש בהם דוק של עצבות. לצד "איך אוכל להמשיך לישון" של שי בן צור ו"אי שם בלב" (ג'ורג' ברסנס ואהוד מנור לשיר ששרה קורין אלאל) היא כתבה והלחינה את כל השירים, כשהיא מכוונת למאזין צעיר מאד. היא שרה על חלומות, טיולים, שלג, לילה, אינדיאנים בקאנו, צב וקיפוד ונושאים דומים שחדלים, למרבה הצער, להיות מעניינים לילדים מגיל מסויים והלאה. השירה של עלמה פשוטה ומלטפת, והעיבודים של איילון (שגם השתתף בהלחנת שני שירים) עוטפת את המנגינות בשמיכה נעימה, עם תוספות קטנות ומדליקות: כאן חצוצרה, כאן קלרינט תורכי ושם לאפ סטיל גיטר, כינור או פסנתר. ויש פה חברים גדולים וקטנים ששרים (הילדה רומי ששון למשל) שמוסיפים לתחושה המשפחתית, ביתית. ימי התום.

איור: יניב שמעוני

"ילדי בית העץ"

הנה רן ויאיא כהן אהרונוב מציגים את האלבום בתכנית גל"צ
יאיא כהן אהרון, איש "הדג נחש" וזמר סולן (בשני אלבומי סולו) וכותב שירים לאחרים ("ילד של אבא") הוא כבר אב לשניים. ובהתאם הוא מכוון לילדים קצת יותר מבוגרים... למילים שכתב אחיו הסופר רן כהן אהרונוב, הלחין יאיא אלבום כיפי וקסום שהמוסיקה בו חסרת גיל... כלומר בהחלט לא רק לילדים קטנים. שותפים לשירה הם אברהם טל, איילה אינגדשט, "הדג נחש", מורי, קרולינה ורעות יהודאי. אודיה קורן בתפקיד אמא ונתן דטנר בתפקיד אבא משתתפים גם הם, וגם חבורה של ילדים חמודים ודעתנים שיש להם הרבה מה לומר. נושאי השירים כבר מטפלים בעולם של הקצת יותר גדולים, ואולי גם של ההורים.. בית (על עץ), פחדים (וההתמודדות איתם), כלבה (וחברות בכלל), ילד לא רגיל (והתייחסות לאחר), חלומות על פרסום, שאלות קיומיות, סודות, פיית השיניים, ועוד ועוד. במוסיקה, כמו בכל התקליטים הטובים שהוזכרו לעיל, האלבום הזה לגמרי לא מתיילד, לא עושה הנחות. הוא מעין הכנה לילדים המאזינים לקראת המוסיקה שיכירו בעתיד, כשיהיו גדולים. ועם זאת, יש משהו תמים ומערסל בשירים האלה, הרחוקים כל כך מהעולם האמיתי והאכזרי שאנחנו רואים בחדשות.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

"אבטיפוס" משיקה היום אלבום שלישי

הלילה ב"זאפה" תל אביב

מופע השקה חגיגי לרגל צאת האלבום | אורחים: ערן צור ואלון עדר

ככה הם נראים וככה הם נשמעים היום:

אבטיפוס

אמיר בן דוד בגיטרה ושירה, אייל שכטר בשירה וגיטרה,טל יניב בקלידים ושירה

טל לוי בבס ושירה, בועז וולף בתופים

שלום אדוני המלך

שמע אלי

מה החזאי מבין

מה עכשיו

מוסיקה היום 3.9.2015 (הקלטה 31.8)

דני אור וטל וניג: סאונד

דניאל ביינסיין ואביגייל קוש: הפקה

יעל אין קוטנר: צילום

יום שבת, 5 בספטמבר 2015

לא רק שלונדון לא מחכה לי

לא מחכה ללונדון

פעם לונדון הייתה "בירת המוסיקה העולמית" גם לישראלים. אפילו לפני כ20 שנה, בפעם האחרונה שאני ביקרתי בה (בדרך לראיין את סטינג לקראת הופעתו בארץ...) זה היה ה-מקום להתעדכן במה קורה במוסיקה החדשה. היה כיף לחטט בחנויות תקליטים, לגלות להקות חדשות במועדונים, לשמוע המון סוגי מוסיקה בשווקים וסתם ברחובות וברכבת התחתית. למצוא שאריות לסווינגינג לונדון של הסיקסטיז ובמיוחד לביטלס...

אז ברור שהעולם השתנה: האינטרנט, הגלובליזציה, המיסחור, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים והפוליטיים וכל שאר הגורמים "הגדולים", אבל ההפתעה שלי בביקור בקיץ לוהט זה בלונדון נבעה מהמוסיקה הבריטית, או ליתר דיוק מחסרונה כמשהו מרכזי ... מצאתי את עצמי מחפש את הצליל הבריטי של פעם... בתוך מיליוני תיירים, רחובות עמוסים, תורים אינסופיים, פארקים נהדרים, מזג אוויר קריר, אין אופניים חשמליים, המון הזדמנויות לחוות אמנות במוזיאונים וגלריות, המון עדות וצבעים וטעמים... ואיפה המוסיקה המיוחדת דווקא להם?

אני מסתובב באוקספורד סטריט, פעם היתה פה חנות התקליטים העצומהHMV , HIS MASTER VOICE, עם סמל הכלב שמאזין לפטיפון... והיתה פה האלטרנטיבה החדשה VIRGIN... היום אין זכר לאלה. כל הרחובות עמוסים בחנויות מותגים, H&M החליפו את HMV ו"ווירג'ין" היא כבר מזמן אימפריה כלכלית שלא קשורה למוסיקה. אם לא היו סימני זיהוי כמו הביג בן או הלונדון איי (הגלגל ענק), לא היה אפשר לדעת שאנחנו בכלל בלונדון ולא בפאריז, ברלין או ניו יורק...כל מותגי האופנה והמסעדות ובתי הקפה... הכל (כמעט) נראה אותו דבר.

והמוסיקה? יש המון... אבל היא לא בולטת... אני לא מתכוון לפסטיבלים ולהופעות של סופרסטארים בינלאומיים, וגם לא לאורחים שמגיעים ללונדון מכל העולם... אלא ליום יום הבריטי השגרתי, ולא משנה אם אתה דור עשרים בריטי מלידה או דור שני למהגרים מאסיה ואפריקה... כולם שומעים את אותו פופ אמריקני וכדי למצוא צלילים בריטיים מקוריים, ולא חשוב מאיזה סגנון, צריך ממש לחפור. יחסית לעובדה שבלונדון רבתי יש יותר מ15,000,000 תושבים הרגשתי שבתל אביב הקטנה שלנו יש הרבה יותר מה להציע מבחינת העניין. ושהצליל הישראלי של ימינו, אותו שילוב מיוחד בין מזרח ומערב, בין חדשני ומסורתי, מרתק אותי הרבה יותר מהאפשרויות היום יומיות בלונדון.

יש להם מאות מועדונים, ועשרות ערוצי רדיו וטלוויזיה שמוקדשים למוסיקה, ומחזות זמר קלסיים לצד כאלה שמוקדשים לאמנים כמו "הקינקס", קרול קינג, פרנק סינטרה ומייקל ג'קסון... יופי להם ולמיליוני התיירים שנהנים מכל זה. אני מרגיש, אולי בגלל העונה שבה הגעתי לשם או אולי בגלל תחושת ההצפה של יותר מדי אינפורמציה כל הזמן... געגוע למוסיקה הישראלית. לא מוכן לוותר על העדכונים השוטפים מחו"ל... אבל לא מרגיש שאנחנו מפגרים אחרי מה שקורה בעולם כפי שהיה רק לפני עשרים שנה.

ובכל זאת על שתי הופעות שראיתי. אחת קטנה ואחת גדולה.

אל צ'רלי ווד הגעתי כמעט במקרה. הוא פסנתרן וזמר יליד ממפיס שחי בשנים האחרונות בבריטניה, נשוי לג'קי דנקוורת', זמרת ושחקנית מצליחה, בתם של ענקי הג'אז קליאו ליין וג'ון דקוורת'. על ג'קי יש הרבה מה לומר, אבל הפעם נתרכז בבעלה צ'רלי... מוסיקאי מיוחד ומרגש שמשלב ריתם אנד בלוז, ג'אז, נשמה ורוק, חומרים מקוריים לצד גרסות כיסוי קלסיקות אמריקניות. את ההופעה שלו ראיתי במועדון ג'אז קטן ולא-מעושן, הוא בפסנתר ושירה ואיתו בס ותופים... והוא היה פשוט נפלא. מלא השראה בשירה והנגינה, משעשע ועם המון הומור. מיד קניתי שלושה דיסקים שלו (ואחד קיבלתי ממנו במתנה) ופתאום נחשפתי למוסיקאי מגוון, מעניין, מחובר היטב לשורשי הריתם-אנד-בלוז והג'אז האמריקני של שנות הארבעים-חמישים, אבל נשמע גם לגמרי רלוונטי. חשבתי לעצמי שבטח יש לא מעט כמוהו בעולם, שעושים את זה מצויין ופשוט בינתיים לא התגלו בענק. בינתיים חפשו אותו ביו טיוב, עד שאמרגן ישראלי יביא אותו לכאן.

על ההופעה הגדולה לא יכולתי שלא לשמוע. מעשרות המלצות בארץ טרום הנסיעה, ועד פרומו חזק בכל מקום אפשרי בלונדון עצמה: "ספר המורמונים". לפני שאפרט אציין רק שאני באופן כללי למעט חריגים לא אוהב מחזות זמר. למרות השירים היפים שיש בהם לעתים, הקונספט הכללי נראה לי מגוחך כמעט כמו סיפורי האופרה הגדולים. לכן, הופתעתי מאד מעצמי שכל כך נהניתי במחזמר הזה, אולי בגלל שTHE BOOK OF MORMON הוא פרודיה. מחזמר סאטירי שנוצר על ידי יוצרי סדרת האנימציה הפרועה סאות'פארק. הסאטירה היא לא רק על המורמונים (זרם שמרני מאד בנצרות) אלא גם על ז'אנר מחזות הזמר. זה עשוי נורא טוב ומצחיק בטירוף גם למי שאין לו חמש יחידות באנגלית. המחזמר הגיע ללונדון ב2013 אחרי שנתיים מצליחות מאד בברודווי, כולל כל הפרסים היוקרתיים ביותר ומכירות חסרות תקדים של אלבום המחזה.

בתמצית מדובר על הטיפשות והצביעות, לדעת היוצרים, של המורמונים. נוצרים מאד שמרנים שמנסים לגייס מאמינים באפריקה. תוך כדי שירים וריקודים מאד מצחיקים אנחנו מקבלים מנה של אמירות על כפייה דתית, צביעות, העמדת פנים ביחס להומואים וביחס לשחורים, גזענות והתנשאות. נושאים שכידוע אין להם שוב דבר עם חיינו כאן ועכשיו.