לא מחכה ללונדון
פעם לונדון הייתה "בירת המוסיקה העולמית" גם לישראלים.
אפילו לפני כ20 שנה, בפעם האחרונה שאני ביקרתי בה (בדרך לראיין את סטינג לקראת
הופעתו בארץ...) זה היה ה-מקום להתעדכן במה קורה במוסיקה החדשה. היה כיף לחטט
בחנויות תקליטים, לגלות להקות חדשות במועדונים, לשמוע המון סוגי מוסיקה בשווקים
וסתם ברחובות וברכבת התחתית. למצוא שאריות לסווינגינג לונדון של הסיקסטיז ובמיוחד
לביטלס...
אז ברור שהעולם השתנה: האינטרנט, הגלובליזציה, המיסחור, השינויים
הדמוגרפיים והכלכליים והפוליטיים וכל שאר הגורמים "הגדולים", אבל ההפתעה
שלי בביקור בקיץ לוהט זה בלונדון נבעה מהמוסיקה הבריטית, או ליתר דיוק מחסרונה
כמשהו מרכזי ... מצאתי את עצמי מחפש את הצליל הבריטי של פעם... בתוך מיליוני
תיירים, רחובות עמוסים, תורים אינסופיים, פארקים נהדרים, מזג אוויר קריר, אין
אופניים חשמליים, המון הזדמנויות לחוות אמנות במוזיאונים וגלריות, המון עדות
וצבעים וטעמים... ואיפה המוסיקה המיוחדת דווקא להם?
אני מסתובב באוקספורד סטריט, פעם היתה פה חנות התקליטים העצומהHMV , HIS
MASTER VOICE, עם סמל הכלב שמאזין לפטיפון... והיתה פה האלטרנטיבה החדשה VIRGIN... היום אין זכר לאלה. כל הרחובות עמוסים בחנויות מותגים, H&M החליפו את HMV ו"ווירג'ין"
היא כבר מזמן אימפריה כלכלית שלא קשורה למוסיקה. אם לא היו סימני זיהוי כמו הביג
בן או הלונדון איי (הגלגל ענק), לא היה אפשר לדעת שאנחנו בכלל בלונדון ולא בפאריז,
ברלין או ניו יורק...כל מותגי האופנה והמסעדות ובתי הקפה... הכל (כמעט) נראה אותו
דבר.
והמוסיקה? יש המון... אבל היא לא בולטת... אני לא מתכוון לפסטיבלים
ולהופעות של סופרסטארים בינלאומיים, וגם לא לאורחים שמגיעים ללונדון מכל העולם...
אלא ליום יום הבריטי השגרתי, ולא משנה אם אתה דור עשרים בריטי מלידה או דור שני
למהגרים מאסיה ואפריקה... כולם שומעים את אותו פופ אמריקני וכדי למצוא צלילים
בריטיים מקוריים, ולא חשוב מאיזה סגנון, צריך ממש לחפור. יחסית לעובדה שבלונדון
רבתי יש יותר מ15,000,000 תושבים הרגשתי שבתל אביב הקטנה שלנו יש הרבה יותר מה
להציע מבחינת העניין. ושהצליל הישראלי של ימינו, אותו שילוב מיוחד בין מזרח ומערב,
בין חדשני ומסורתי, מרתק אותי הרבה יותר מהאפשרויות היום יומיות בלונדון.
יש להם מאות מועדונים, ועשרות ערוצי רדיו וטלוויזיה שמוקדשים למוסיקה,
ומחזות זמר קלסיים לצד כאלה שמוקדשים לאמנים כמו "הקינקס", קרול קינג,
פרנק סינטרה ומייקל ג'קסון... יופי להם ולמיליוני התיירים שנהנים מכל זה. אני
מרגיש, אולי בגלל העונה שבה הגעתי לשם או אולי בגלל תחושת ההצפה של יותר מדי
אינפורמציה כל הזמן... געגוע למוסיקה הישראלית. לא מוכן לוותר על העדכונים השוטפים
מחו"ל... אבל לא מרגיש שאנחנו מפגרים אחרי מה שקורה בעולם כפי שהיה רק לפני
עשרים שנה.
ובכל זאת על שתי הופעות שראיתי. אחת קטנה ואחת גדולה.
אל צ'רלי ווד הגעתי כמעט במקרה. הוא פסנתרן וזמר יליד ממפיס שחי בשנים
האחרונות בבריטניה, נשוי לג'קי דנקוורת', זמרת ושחקנית מצליחה, בתם של ענקי הג'אז
קליאו ליין וג'ון דקוורת'. על ג'קי יש הרבה מה לומר, אבל הפעם נתרכז בבעלה
צ'רלי... מוסיקאי מיוחד ומרגש שמשלב ריתם אנד בלוז, ג'אז, נשמה ורוק, חומרים
מקוריים לצד גרסות כיסוי קלסיקות אמריקניות. את ההופעה שלו ראיתי במועדון ג'אז קטן
ולא-מעושן, הוא בפסנתר ושירה ואיתו בס ותופים... והוא היה פשוט נפלא. מלא השראה
בשירה והנגינה, משעשע ועם המון הומור. מיד קניתי שלושה דיסקים שלו (ואחד קיבלתי ממנו
במתנה) ופתאום נחשפתי למוסיקאי מגוון, מעניין, מחובר היטב לשורשי הריתם-אנד-בלוז
והג'אז האמריקני של שנות הארבעים-חמישים, אבל נשמע גם לגמרי רלוונטי. חשבתי לעצמי
שבטח יש לא מעט כמוהו בעולם, שעושים את זה מצויין ופשוט בינתיים לא התגלו בענק.
בינתיים חפשו אותו ביו טיוב, עד שאמרגן ישראלי יביא אותו לכאן.
על ההופעה הגדולה לא יכולתי שלא לשמוע. מעשרות המלצות בארץ טרום
הנסיעה, ועד פרומו חזק בכל מקום אפשרי בלונדון עצמה: "ספר המורמונים".
לפני שאפרט אציין רק שאני באופן כללי למעט חריגים לא אוהב מחזות זמר. למרות השירים
היפים שיש בהם לעתים, הקונספט הכללי נראה לי מגוחך כמעט כמו סיפורי האופרה הגדולים.
לכן, הופתעתי מאד מעצמי שכל כך נהניתי במחזמר הזה, אולי בגלל שTHE BOOK OF MORMON הוא פרודיה. מחזמר סאטירי שנוצר על ידי
יוצרי סדרת האנימציה הפרועה סאות'פארק. הסאטירה היא לא רק על המורמונים (זרם שמרני
מאד בנצרות) אלא גם על ז'אנר מחזות הזמר. זה עשוי נורא טוב ומצחיק בטירוף גם למי
שאין לו חמש יחידות באנגלית. המחזמר הגיע ללונדון ב2013 אחרי שנתיים מצליחות מאד
בברודווי, כולל כל הפרסים היוקרתיים ביותר ומכירות חסרות תקדים של אלבום המחזה.
בתמצית מדובר על הטיפשות והצביעות, לדעת היוצרים, של המורמונים.
נוצרים מאד שמרנים שמנסים לגייס מאמינים באפריקה. תוך כדי שירים וריקודים מאד
מצחיקים אנחנו מקבלים מנה של אמירות על כפייה דתית, צביעות, העמדת פנים ביחס
להומואים וביחס לשחורים, גזענות והתנשאות. נושאים שכידוע אין להם שוב דבר עם חיינו
כאן ועכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה