הצ'רצ'ילים
להקת "הצ'רצ'ילים"
המתאחדת בקרוב להופעות לציון חמישים שנה לתחילת דרכה, פעלה בסך הכל 8 שנים בחצי
השני של שנות הששים - תחילת השבעים, כלהקה מקליטה אפילו רק חצי הזמן הזה (בין 1968 ל1971), ובכל
זאת "הצ'רצ'ילים" היא להקת הרוק הישראלית הגדולה והמשמעותית הראשונה,
עוד לפני "אחרית הימים", "כוורת" ו"תמוז". אמנם
בזמן אמת הם לא נתפשו בתקשורת כלהקה "חשובה" בעיקר מכיוון ששרו באנגלית,
ויצרו רוק כבד בהרבה מהמקובל אצלנו. אבל במבט לאחור ברור שהתרומה המהפכנית שלהם
שינתה את פני המוסיקה הישראלית, גם אם איש מסביבם, וגם הם עצמם, לא היו מודעים לכך
באותם ימים רחוקים ותמימים.
תחשבו על זה ככה: חבורה של
מוסיקאים בני קצת יותר מעשרים, משכונה עניה בדרום תל אביב, חסרי סיכוי כביכול
להפוך לחלק מ"המקובלים" חוברים למוסיקאי בריטי שמתאהב בארץ (או ליתר
דיוק בנערה ישראלית), נעזרים בחבר מהשכונה שהופך לאמרגנם, והופכים ללהקה חלוצית של
ממש, גם במוסיקה שהיא יוצרת (שילוב בלתי מוכר של מזרח ומערב, מוסיקה ערבית ויוונית
ביחד עם רוק פסיכדלי) וגם בעצם העובדה שהיא הראשונה שמצליחה להגיע לאולפן הקלטה,
להוציא תקליטון ואחרי זה אלבום, ואחרי זה לשתף פעולה באלבומים שהם נולד הרוק
הישראלי, עם אריק איינשטיין ושלום חנוך, ובעוד הקלטות של ראשוני הרוק, ועם זה לא
מספיק להפיק בבריטניה עוד שני אלבומים (!!!), במקביל ובאותו זמן להכניס משהו
מהמזרחיות למיינסטרים של התקופה ("בדשא אצל אביגדור" של אריק איינשטיין
ומיקי גבריאלוב) ולהמשיך, גם אחרי פירוק הלהקה, להיות בעלי השפעה על הצליל הישראלי
החדש, בעברית. במיוחד הגיטריסט חיים רומנו, ועוד יותר במיוחד המלחין מיקי גבריאלוב
שהפך אחד המלחינים הבולטים במוסיקה העברית בארבעים השנים האחרונות. מי ידע שכך
יהיה...
הסיפור הזה מדהים במיוחד על רקע
התקופה והיחס למוסיקה הזו בארץ (כולל אי מתן אישור לביטלס להופיע כאן). "הצ'רצ'ילים"
הייתה "להקת הקצב", כך קראו
אצלנו ללהקות רוק בשנות הששים, והתכוונו בין השאר שהם לא באמת
"ישראלים", עם השיער הארוך והג'ינס והגיטרות החשמליות. אלה הפושטקים,
"לא משלנו". והנה דווקא הם הפכו ללהקה החשובה והפוריה ביותר בישראל של
סוף שנות הששים. בזכות השותפות היצירתית עם הגיטריסט רוב הקסלי שהלחין את רוב
שיריה, הייתה "הצ'רצ'ילים" אחת הלהקות הבודדות שיצרו מוסיקה מקורית
והקליטה יותר מכל להקה אחרת. השילוב בין השפעות רוק בריטי "פסיכדלי"
ומוסיקה ישראלית - מזרחית יצרו צליל חדש גם בקנה מידה עולמי ונשמע רענן, חדשני
ומפתיע גם יותר מארבעים שנה אחרי. לא במקרה נחשב אלבום הבכורה של הלהקה לאלבום
הישראלי המסקרן והמבוקש ביותר בקרב חובבי רוק בעולם (אספני תקליטים מוכנים לשלם
תמורת עותק ויניל מקורי שלו אלפי דולרים) וגם שני אלבומיה האחרים הם יצירות מופת
שהקדימו את זמנן ולא רק בקנה מידה ישראלי.
"הצ'רצ'ילים", שלא
כמו רוב שותפיהם לסצנת להקות הקצב, יצרו בדרך כלל "מוסיקת מחתרת", כלומר
מוסיקה כבדה ומורכבת יחסית שאינה מנסה להשמע "פופית" ואינה מתחשבת בטעם
הקהל או במצעדי הפזמונים. ובכל זאת דווקא "הצ'רצ'ילים" הצליחו להשתלב
ולהשפיע על המוסיקה הישראלית "הרגילה". גם בזכות אריק איינשטיין, שהביא
את הלהקה מן השוליים למרכז הזמר העברי החדש, וגם בזכות פעילותם העצמאית של חבריה
אחרי התפרקותה.
נ.צ. צ'רצילים
* סיפור הלהקה התחיל ב1965 על
ידי חברים בני 15-14 משכונת שפירא בדרום תל אביב, הגיטריסטים מיקי גבריאלוב וחיים
רומנו, המתופף עמי טרייביטש והזמר סלווין
ליפשיץ. כשצרפו אליהם גיטריסט מצפון העיר, יצחק קלפטר שכונה "צ'רצ'יל"
על שום שמנמנותו, מיקי הפך נגן בס, והלהקה זכתה לשם "הלהקה של צ'רצ'יל"
או "מתבודדי צ'רצ'יל" או בקיצור "הצ'רצ'ילים".
* "הצ'רצ'ילים" הופיעו
במסיבות בבתי ספר תיכוניים וגם אצל "קדוש מהאבטיחים" באבו כביר, שם
קיבלו כתשלום על הופעתם... חמור.
* ב1967 הקימו יהודה טלית וחברו
חיים סבן, נגן הבס של "האריות", משרד אמרגנות. טלית, שהכיר את "הצ'רצ'ילים"
מהשכונה החל לאמרגן אותם וסייע להם להפוך לאחת הלהקות הכי מצליחות של התקופה. לצד
"האריות", "הנסיכים", "הכוכבים הכחולים"
ו"הסגנונות".
* ב1968 פרשו ליפשיץ וקלפטר (מטעמי
גיוס לצה"ל) ובמקומם הצטרפו ללהקה שני חברים דוברי אנגלית מהבית: סטן
סולומון, זמר מקנדה ששר בלהקת "הקדושים" החיפאית, והגיטריסט רוב הקסלי
מלהקת "הטורנדוס" הבריטית שיצר אצלם שינוי חשוב: הלהקה שעד אז שרה
להיטים מוכרים החלה לבצע גם חומר מקורי שהלחין הקסלי.
* בסוף שנת 1968 עשתה "הצ'רצ'ילים"
היסטוריה כשהיתה ללהקת הקצב הישראלית הראשונה שהקליטה שירים באולפן הקלטות, בעיבוד המעבד הכוכב במוסיקה הישראלית באותה
תקופה, אלכס וייס "Too Much In Love To Hear" (שרוב הקסלי יצר ב"טורנדוס"), "Talk
To Me" ו"Coming
Home" (שיצר סטן סולומון). שני הראשונים יצאו
בתקליטון בחברת "סי.בי.אס".
* ב1969 הופיעה הלהקה בדנמרק
כארבעה חודשים (בין השאר כחימום ל"סגול כהה"). המוסיקה שלה הפכה יותר
"כבדה" ופסיכדלית, ומצד שני, בחזרה בארץ, גילתה להקה שהקהל כאן התאהב בינתיים
במוסיקה יוונית. השילוב המיוחד בין רוק, פופ פסיכדלי וצלילים מזרחיים הפך לסימן ההיכר
של הלהקה, וקסם במיוחד לבמאי קולנוע נועזים שהזמינו אותם להלחין מוסיקה לסרטיהם.
ז'ק קתמור לסרט "מקרה אשה" וג'ד נאמן לסרט "השמלה".
* המוסיקה לסרטים אלה שיצר
הקסלי (בהשתתפות סולומון וגבריאלוב ובקטע אחד נועם שריף) יצאה ב1969 כאלבום ראשון של להקת קצב ישראלית. "Churchill's" יצא ב"הד ארצי" ולא זכה להכרה בזמן אמת. רק
באיחור רב החל האלבום זוכה לכבוד בקרב חובבי מוסיקה בארץ ובעולם ובשנות ה80 הוא
נחשב ל"קלאסיקה פסיכדלית". המגזין הבריטי "Record
Collector" בחר בו כפריט האספנים היקר ביותר
שנוצר בישראל, וגם כיום עותק מקורי שלו שווה אלפי דולרים. לפני שבועות אחדים יצא
האלבום מחדש בגרסת ויניל.
* אחרי הקלטת האלבום סולומון הפסיק
לשיר ועסק בטכנאות הקלטה והפקה מוסיקלית. ללא זמר הלהקה היתה מבוקשת בהופעות (עם "התאומים",
הלן שפירו ולואיג'י) אך עתידה היה לא ברור. מפנה בעלילה חל כשאריק איינשטיין התאהב
באחד משירי אלבומם, WHEN YOU'RE GONE,
הקליט אותו במילים של יהונתן גפן כ"אחינועם לא יודעת", והזמין אותם
להשתתף בהקלטת תקליטו "פוזי". המפגש בין איינשטיין ולהקת הקצב הוליד את
הרוק הישראלי.
* עוד ב1969 השתתפה הלהקה ביוזמה
של נועם שריף לשלב מוסיקה קלאסית ורוק, בהקלטת עיבודיו לשני קטעים של באך בתקליטון "צ'רצ'יל סבסטיאן
באך" ובמופע משותף מעורר מחלוקת עם התזמורת הפילהרמונית ב"היכל
התרבות" בתל אביב.
* ב1970 המשיכו "הצ'רצ'ילים"
להיות חלק מיצירת הרוק הישראלי עם אריק איינשטיין ושלום חנוך באלבומים "שבלול"
ו"פלסטלינה" עם "השלושרים",
אושיק לוי, פופיק ארנון, צביקה פיק ועוד,
* עוד ב1970 הצטרף ללהקה הזמר
דני שושן (מלהקת "האריות"). איתו הוציאה הלהקה שני תקליטונים עם גרסות ל"Living
Loving" של "לד זפלין" ול"She's
A Woman" של "הביטלס".
* ב1970 נסעו "הצ'רצ'ילים"
(רוב הקסלי, דני שושן, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ועמי טרייביטש) ללונדון ועשו שוב היסטוריה כשהקליטו, תוך יומיים,
אלבום ראשון של להקה ישראלית בחו"ל: Junkies Monkeys &
Donkeys. בבריטניה נקראה הלהקה "JERICHO JONES" בגלל
רגישות הבריטים לשם צ'רצ'יל, אך התקשורת הבריטית היתה מודעת למוצא הלהקה ואף ציינה
לשבח את השילוב המקורי והמעניין בין רוק פסיכדלי והשפעות מזרחיות.
* באותה שנה בארץ המשיכו חבריה
להלחין, לעבד ולנגן בהקלטות שונות. בראשן עם אריק איינשטיין. רוב הקסלי הלחין
לאריק את "שירי ילדים" ומיקי גבריאלוב התחיל שותפות רבת שנים עם אריק
באלבום "בדשא אצל אביגדור".
* ב1972 יצא ללהקה אלבום אנגלי
שני, ששמו היה כשמה המקוצר של הלהקה: "Jericho" (ועטיפתו נשאה את המלה "יריחו" בעברית). הלהקה הופיעה
בהצלחה באירופה, אך לא זכתה בהצלחה בבריטניה. תקליטונים שהוציאה והלהקה בהרכבה זה התפרקה.
* גבריאלוב וטרייביטש חזרו ארצה
והקימו כאן את "הצ'רצ'ילים החדשים" עם רוני דמול בגיטרה ושירה ושמוליק
בודגוב בגיטרה. הלהקה ליוותה את איינשטיין בהופעות ובהקלטות, במהלכן התגייס בודגוב
והוחלף ע"י גיטריסט אוסטרלי, דייב וינסטון, שניגן בה עד התפרקותה ב-1974.
* בינתיים בבריטניה גם הפלג
השני של הלהקה לא החזיק מעמד זמן רב. הקסלי, רומנו ושושן נשארו בלונדון, צירפו
מתופף בריטי והמשיכו לפעול כ"ג'ריקו". הם הופיעו בדרום אפריקה וכמעט
חיממו את הופעות "לד זפלין"... ב1974 התפרקה גם "ג'ריקו".
* מאז 1974 המשיכו חברי הלהקה, ובעיקר
מיקי גבריאלוב וחיים רומנו ליצור, להפיק ולנגן בהפקות רבות במוסיקה הישראלית,
לעתים גם בשיתופי פעולה ביניהם. "הצ'רצ'ילים" בהרכבים שונים חזרה
והתאחדה כמה פעמים. ביניהן ב1987 עם חיים רומנו, מיקי גבריאלוב, דני שושן, עמי טרייבטש
ורוני דמול בחיזוק המתופף איקי לוי. ב2002 בהופעה אחת בה השתתפו גם רוב הקסלי וסלווין ליפשיץ, ואחרי
מותו של עמי טרייביטש ז"ל לפני לפני חמש שנים, כחלק מהמופע של מיקי גבריאלוב
ב"פסטיבל ישראל". בכל האיחודים האלה הם נשמעו מצויין. כאילו לא חלפו כל
כך הרבה שנים. ולא. יצחק קלפטר שעל שמו נקראת הלהקה, לא משתתף אף פעם באיחודים
אלה.
מצד אחד אני מעריך ואוהב את "הצ'רצ'ילים" מסיבות מקצועיות
לגמרי של חובב או חוקר מוסיקה שלא יכול שלא להישאר פעור פה מול ההישגים האמנותיים
היוצאים מן הכלל שלהם. ליצור ב1969, בישראל הכל כך שמרנית ומפוחדת מחדשנות
מוסיקלית, אלבום שמשלב רוק חזק, בוטח בעצמו, לגמרי ברמה בריטית (טוב, היה להם
מוסיקאי בריטי בהרכב, רוק הקסלי, שהביא איתו את הכישרון והניסיון) עם משהו כל כך
מקומי, ישראלי, מזרח תיכוני, יווני טורקי.. שהביאו מהבית גבריאלוב-רומנו וטרייביטש...
המפגש הזה בין העולמות השונים לגמרי הקדים את זמנו לא רק בקנה מידה מקומי אלא גם
בקרב מולדת הפופ הפסיכדלי, בריטניה. ואחר כך, עם הזמר דני שושן שהוסיף עוד נדבך של
עוצמה רוקית מחד, עם דיקציה משובחת באנגלית, וגם מזרחיות מרוקנית מאידך... אני
שומע גם היום את "ג'ריקו ג'ונס" ו"ג'ריקו" ומתקשה להאמין שעשו
את זה חבר'ה שלנו, כאן מישראל, כבר ב1971... עוד לפני אריק איינשטיין ו"אחרית
הימים" ו"כוורת" ו"תמוז" וכל שאר גיבורי מהפכת שנות
השבעים. הלב מתמלא גאווה, לגמרי אובייקטיבית.
ומצד שני, כשמדובר ב"צ'רצ'ילים" אני מתנהג כמו מעריץ שוטה. אספן
גרופי חסר בושה. נובר, כבר יותר מעשרים שנה, בארכיונים שונים ומשונים,
מגל"צ דרך הטלוויזיה הישראלית ועד אוספים
פרטיים ואצל במאי סרטים, כדי למצוא עוד משהו, עוד פיסת מידע, עוד הקלטה
"נדירה". גם אם זו הופעה שלהם עם אריק איינשטיין, גם אם זה ראיון
בגל"צ ב1970, גם אם זו הקלטה שלעולם לא יצאה לאור מתוך הסרט
"השמלה" של ג'אד נאמן.
את אלבום הבכורה שלהם, בגרסה
המקורית ששווה כל כך הרבה כסף, אני ממשיך לחפש בעקביות בכל שוק פשפשים, בכל חנות
תקליטים משומשים, אצל כל מי ש"נפטר מהתקליטים הישנים", ולא בגלל המחיר.
לא מתוך כוונה למכור את זה הלאה. ממש לא. רק בגלל שלנו, האספנים האמיתיים, זה
הגביע הקדוש של המוסיקה שנוצרה בארץ. אני
מדבר על זה ברדיו, כותב על זה, מרצה על זה... ואף פעם לא ראיתי במו עיני עותק
מקורי של האלבום (שיצא בשנות השמונים בהדפסה מחודשת, ולאחרונה שוב בויניל חדש). השבוע,
לגמרי במקרה, זכיתי להחזיק את האורגינל בידי המתרגשות, ואף להצטלם סלפי איתו
כשמאזינה בהרצאה שלי על אריק איינשטיין סיפרה לי בהתרגשות שיש להם בבית אחד כזה. לא
האמנתי ועברתי רק כדי לראות... לזאב ואביבה (השם והכתובת שמורים במערכת) יש את הדבר
האמיתי.
