דוקטור התחכמות הוא בהחלט ידע למות
המשפט הזה, של מאיר אריאל ז"ל, נשמע לי מאד מתאים ליציאה המפתיעה
של בואי מהעולם זה. עם כל העצב והכאב הכמעט אישי של פרידה מאומן גדול שאהבתי, בכל
זאת, אני מנחם את עצמי, הוא פרש בשיא. שני אלבומיו האחרונים, "היום
הבא" שיצא לפני שלוש שנים
ו"כוכב שחור" שיצא בשבוע שעבר ביום הולדתו ה-69, הם יצירות מופת של יוצר
חזק, מורכב, עמוק, שאינו מסתיר את גילו, אך נשאר גם צעיר ורענן מהבחינה של חיפוש דרך
חדשה. זה אינו דבר מובן מאליו כשמדובר באמן מבוגר שכבר הספיק לעשות כל כך הרבה
דברים נפלאים בכמעט חמישים שנות יצירה. הוא לא הספיק להחלש ולהזדקן ולהפוך ללא
רלוונטי. הוא היה מצויין עד הרגע האחרון. "BLACKSTAR" הוא אלבום קודר
ומאתגר של פרידה. של מוות. עכשיו, כשזו המציאות, מתבררת עוד יותר משמעות האווירה
באלבום הזה. מובן גם יותר פרץ היצירתיות האדיר שעבר על בואי בשלוש השנים האחרונות,
אחרי עשור שלם שלא הקליט חומרים חדשים. הוא יצר שני אלבומים מדהימים ועוד אלבום
נוסף של בונוסים שיצא כחלק ב' של "THE NEXT DAY". אם כבר למות... אז
רק ככה.
ובעצם לרובנו, למעט אנשים קרובים אליו באמת, דיויד בואי לא מת. היצירה
שלו חייה וקיימת, ובוודאי עוד תמשיך לנבוע בשנים הקרובות. הוא עשה המון, מאז אלבומו
הראשון ב1967 הוא הוציא ארבעים אלבומים שכוללים עשרות יצירות מופת. הוא היה תמיד איש של שינויים ויצירתיות בלתי נגמרת. מוסיקאי
גאון שבאמת המציא את עצמו מחדש עשרות
פעמים כדי להתחמק מהשפעת הגיל והוותק על העשייה. מהפכן שלא הפסיק לחפש צליל חדש ומראה
חדש, גם כשהחיפוש הזה מוביל אותו למחוזות פחות פופולריים. אחרי שנים שהוא היה
חייזר, האיש שפל מכוכב אחר, דמות דו מינית נוצצת, רובוט הירואיני לבן, זמר נשמה שחור ועוד כל
מיני מסכות שלבש על עצמו... הוא הגיע לעשור הששי בחייו, אחרי שכמעט מת מאירוע לב,
כשהוא שונה, רגוע, פחות מתעסק בתדמיות. השיר שהחזיר אותו "WHERE ARE WE NOW" הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאד אישי
ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו, "היכן אנחנו עכשיו".
עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה
כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא
נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא
דמות מומצאת. פשוט אנושי. כזה היה דיויד בואי של השנים האחרונות. אמן בעל אמירה
אמנותית נועזת ומרגשת על "המצב", בלי לעשות הנחות למאזינים. בתקופת
הזפזופ חסר הסבלנות בה אנחנו חיים הוא דורש קצת יותר הקשבה, לא מתמסר בקלות, לא
מתחנף. מביט על עצמו ועל העולם, ורואה הרבה קושי וכאב ואימה. מדבר על "היום
הבא" שכבר נמצא פה. מציג את המציאות בה אנחנו חיים לא כמשקיף מהצד כפי שעשה
לא מעט פעמים בעבר, אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן לוותר. הוא נראה עצוב, עייף , קודר, מפוחד מהאלימות והרוע שמסביבו, אך
כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך המוזיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. האהבה והאור
שבמוזיקה שלו מנצחים את החושך והאימה שמסביב עד שהבין, כנראה, שהקרב אבוד.
