העם דורש נהג חדש!

ישראל שנות ה2000

מה הופך אמן או להקה ל"הכי טובים בעולם" ברגע מסויים? המוסיקה, ההתכוונות, המסר, הכיף, החידוש, ההופעה, הרלוונטיות לחיים שלך.

ומה הופך אותה להקה ל"חשובה"? היכולת להתמיד בתכונות האלו במשך שנים... להמשיך לחפש, להמשיך להתחדש... זה בהחלט לא קל, ובמיוחד אם אתה מצליח. ללוזרים אין מה להפסיד, למצליחים יש הרבה.

"הדג נחש" החוגגת השנה 20 שנות פעילות (לא ממש כל הלהקה... אבל השורשים של האבות המייסדים) הם הלהקה החשובה בישראל בשנות ה2000.

"שותפים בעם", האלבום החדש של "הדג נחש" הוא במידה רבה תמצית וסיכום הכוונות שלהם בכמעט עשרים שנות פעילותם. קודם כל בגלל הכותרת. לא רק משחק המילים על "שותפים בע"מ" הרומז לשיתוף אורחים לרגע, בכל אחד מ12 השירים בדיסק יש מפגשים  חד פעמיים כאלה. אלא גם "שותפים בעם" כמוטו הכי משמעותי בפעילות הלהקה. הם מצהירים בו: אנחנו לא מהאמנים שחיים במגדל השן שלנו ומתעסקים בעניינינו בלי שאכפת לנו מהנושאים החברתיים והפוליטיים (יש כאלה בכלל?). אנחנו, "הדג נחש", שותפים מלאים. מעורבים לגמרי, בתוך עמנו אנחנו יושבים.

והם באמת, מאז ומתמיד, לגמרי כאלה. מונעים על ידי תחושת שליחות, מלאים רצון להשפיע ולשנות. לא מפחדים להתעסק גם בנושאים שנויים במחלוקת, לא חוששים להטיח בפרצוף את דעתם. צועקים את האמת שלהם. והם יותר ויותר "שותפים בעם" לא רק במסרים אלא גם במוסיקה. פעם ההיפ הופ שלהם היה לגמרי בשולי המיינסטרים הישראלי. עכשיו, בתקליט הזה, יש מין סיכום של כל גווני המוסיקה הישראלית. זה לא חדש מבחינתם, זה הולך ומתגבר ומגיע לשיא באלבום הזה. "שותפים מעורבים בעם". ואם כבר בפלפולי מילים עסקינן, אז הנה עוד רעיון קטן. שם הלהקה "הדג נחש" נראה מההתחלה שלהם רק כגימיק חביב: שיכול אותיות של השלט "נהג חדש" שמחוייב להציג במכונית כל אוחז חדש בהגה. והנה פתאום מתברר, הופ אחרי עשרים שנה, שההרכב הזה מציע בהחלט להיות "נהג חדש" במובן של הנהגה שמנסה להוביל, להוליך קדימה, להוציא את העגלה מהבוץ שכולנו מבוססים בו. אמרו מעכשיו: העם דורש נהג חדש!

השירים ב"שותפים בעם", כרגיל אצל "הדג נחש" משלבים שירים אישיים בשירים "כלליים", העוסקים בנושאים רציניים כשהם עטופים במוסיקה מעוררת, רקידה ומלאת שמחת חיים. קל מאד לא לשים לב לתכנים ולחשוב שזה רק אלבום "כיפי". ואמנם זה בהחלט אלבום כזה, ממלא את הלב במגוון עצום של צלילים וטעמים שהם סיכום מפואר של המוסיקה הישראלית בימינו. אבל יש בו עוד נדבך של אמירות בנושאים מדאיגים, מפחידים, זועקים לשינוי. קחו למשל את "רעדה האדמה" של אהוד בנאי, תקשיבו למילים שאהוד כתב עם גיא מר ושאנן סטריט ותמצאו שם אימה גדולה, ומלחמה, וצבא, ושאלות קיומיות. או את "שמש" הנפלא ששר שי צברי למילים ולחן של יאיא כהן אהרונוב: האם זה רק שיר אהבה פרטי או חיפוש גאולה כללי? וב"תן לי מנגינה" שאברהם טל שר וכתב עם חברי הלהקה... כבר המשפט הפותח אומר "בדיבור הכותב אף אחד לא מקשיב, זה מופע אימים אין פה כללים, כולם צועקים שוברים את הכלים, הרועה של העדר לא רואה לא שומע". וכך עוד ועוד כמעט בכל השירים. תמיד יש משהו נוסף. לא רק מוסיקה נהדרת.

ובמוסיקה עצמה, "הדג נחש" באלבום הזה הולכים פחות על מהפכות וחדשנות, ויותר על הרחבת קבוצת השותפים בעם. "שותפים העם" הוא סמל לשינוי שעבר עליהם ועל המוסיקה הישראלית. מלהקה שבתחילת דרכה היתה בשוליים הם הפכו, בעבודה קשה ובחריצות רבה, ללהקה "כל ישראלית" מצליחה, ובכך, כמו שעשו בכל דרכם, הם תורמים במו יצירתם להרחבת גבולות המוסיקה הישראלית הפופולרית. השילוב של שחור ולבן, אמריקני ומקומי, המזרחי והמערבי, העברית אנגלית, ערבית, המשעשע והכואב, הכיפי והמחאתי...

כל כך טבעי שב"שותפים בעם" משתתפים אברהם טל, יהודית רביץ, יוסי מזרחי, אהוד בנאי, שי צברי, פלד, מארינה מקסימיליאן, אלרן דקל, אקו, גבע אלון, אינפקטד מאשרום וארקדי יעקובסון. זה היפ הופ? זה רוק? זה  מזרחי? זה אלקטרוני? זה הכל ביחד. זה ישראלי. זה "הדג נחש".

כבר ב"מכונה של הגרוב", אלבומם הראשון משנת 2000 (בהפקת קובי אוז! האיש שגילה ושם לב ונתן צ'אנס) היו לא מעט סימנים מקדימים לכך שהם לא מסתפקים בחדשנות בגרוב ובסאונדים ובנגינה ומשחקי מלים...  למשל בשירים המרגשים עם מזי כהן "אף אחד" ו"אני לא מוותר" או "שלום סאלם פיס" ששאנן הביא איתו עוד משנות התשעים.

כי זה כל העניין בעצם

ואני לא הייתי כאן בעצם

אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים

לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים

שנתיים עברו והאלבום השני "לזוז" (בהפקת יוסי פיין, שנשאר איתם מאז) היה קפיצת מדרגה. המילים, המנגינות, העיבוד, הנגינה... כאן כבר ברור היה ברור שהם הרבה יותר מגימיק מוצלח (כן, היו דיבורים כאלה עליהם ועל ההיפ הופ הישראלי של אותם ימים) שאמנם הם נשמעים נהדר, אבל לא רק המוסיקה עקרונית להם, אלא גם התכנים. בתוך עטיפה של ממתק (אם להצדיע לחלוצי הסגנון בארץ, שבק ס) הם מארחים את ברי סחרוף ב"קמתי" (כתבתי יצירת מופת, לא עשיתי (SAVE וב"בלה בליסימה" (על אשה ירושלמית שהגנה בגופה על מחבל שהמון זועם ניסה לבצע בו לינץ'), הם מזמינים אתכם לזוז, אבל גם מתעקשים "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים". ב"מספרים" הם מוחים על שערוריית משכורת הבכירים  ו"לא פראיירים" בכלל חברתי לגמרי.  זה יכול להיות בצחוק ב"גבי ודבי" (הדג נחש עושים היפ הופ ציוני) או ברצינות גמורה או ב"זה לא אני" (לזכר חייל שנהרג בתאונה על ידי חבריו) אבל זה אף פעם לא סתם

וזה הלך והשתבח באלבום השלישי, "חומר מקומי", ב2004. כל שיר נשמע אחרת, עמוס הברקות מוסיקליות ושילובים מפתיעים בין מזרח ומערב, בין ניו אורלינס וכרם התימנים. הם צוענים ורוקרים, כושים ויהודים, מצחיקים וכועסים, שטותניקים וחכמים. מוחים ובוכים. יורים וחוטפים. והכל בזרימה טבעית. "הדג נחש" מדברים בשפה ירושלמית ניו יורקית טבעית, בניגוד ללא מעט ראפרים אצלנו שנשמעים די מאולצים. להקת נשמה ופאנקי שגם מארחת ... אהובה עוזרי הנפלאה בבולבול טאראנג, אם סי שירי, ליאורה יצחק, גליה ירון והילד ג'וני הקטן בראפ ובשירה. להיטים מקוריים כמו "חליפות" וגם הדרן על פי עוזי חיטמן ("אלוהים שלי רציתי שתדע") והחשוב בשירי האלבום "שירת הסטיקר" שהלחינו חברי הלהקה למלים שאסף הסופר דויד גרוסמן. קולאג' סטיקרים שנותן תמונה מבורדקת של מצבנו כאן. השיר הכי ישראלי עכשווי. מימין ומשמאל. הטובים והרעים. היפים והמכוערים. קול ישראל. שיר מצמרר ומפחיד שלא רק מסכם את המצב אלא חוזה את העתיד.

לפני עשור, הוכיחו "הדג נחש" שהם לא מתכוונים לעצור או למחזר את עצמם, אלא ממשיכים לחפש. השינוי המתמיד הוא חלק מהדי.אנ.איי שלהם. המאסטרפיס "בעזרת הג'אם" נוצר בג'אם ארוך בקליפורניה, ומשלב בין האמירות הכי אישיות שלהם ובין העיסוק בנושאים הכלליים. חברה ופוליטיקה. לצד להיטי ענק כ"קליפורניה" ו"הנה אני בא" אילתור ג'אזי ושיר בשם "לוטוס" שהוא אחד המרגשים והיפים שהקליטה הלהקה, בהשפעת מחלתה של יעל אחותו של שאנן סטריט וגם שיר אהבה מקסים בשם "כל הצ'וצ'ות". ומצד שני "להתחלק בעיר" על ירושלים כתמצית כל הסכסוכים בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים. "סאגה" האסקפיסטי שמתעסק בהשרדות בימינו. "תרגע" על מצבה של תעשיית הבידור בארץ. "איזה כיף" על המיסחור והרכילות שהשתלטו על חיינו, "מה שבא בא" על משבר גיל השלושים-ארבעים... וגם חידוש ל"שבחי ירושלים" של אביהו מדינה.

ככה זה היה לפני עשור, וזה לא הפסיק. עם המשברים בתוך הלהקה ומחוצה לה, כולל פרידה מחברת התקליטים המקורית שלהם, עם השינויים במוסיקה בעולם ובישראל, הם ממשיכים לעבוד בלי הפסקה, להתחדש, להרחיב את הגבולות ולשתף עוד ועוד מוסיקאים וסגנונות בצליל הישראלי החדש.

האלבום "שש" (2010) סיכם השפעות, ממוסיקת נשמה אמריקנית משנות הששים  ועד הFאנק של ימינו, נגיעות ריתם אנד בלוז וג'אז, רוק, רגאיי, אתני, דאנס ואלקטרוניקה וגם מוסיקה מזרחית ישראלית. ב"שיר נחמה" משתתף  הגיטריסט יהודה קיסר, "ערבי 16" מושר בערבית. ארבעה שירים באנגלית ואחד שמשלב עברית ואנגלית. בעצם הבחירה בסגנונות השונים יש גם אמירה חברתית ולא רק אמנותית, אבל "הדג נחש" לא מוותרים, כרגיל, גם על מחאה מפורשת:

אני מאמין שנכון להיום

חלקנו באי השגת השלום

משמעותי וגדול לא פחות

מחלקן של כל המדינות השכנות

ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור

שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור

ושכל הדיבורים על מאבק בטרור

תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור...

מילא אם השיר כזה מבוצע על ידי  הרכב שוליים בלתי מוכר, כשאתה קטן אין לך בעיה לומר כל מה שמתחשק לך ולהביע עמדות קיצוניות בהרבה. אבל כשהמבצעת היא "להקת העשור" שפונה לכל העם, מקיבוצניקים שמאלניים ועד אוהדי בית"ר ירושלים ימניים (ששאנן סטריט מדגיש תמיד את אהבתו ההיסטורית לקבוצה), יש באמירות כאלה לקיחת צ'אנס אמיתי. "הדג נחש" ממשיכים ב"שש" להתעסק במשכורות הבכירים, בגזענות, בעובדים זרים, במלחמת ששים השנה עם הפלשתינאים, בחלוקת המשאבים הלאומית ובעוד נושאים פחות מעוררי מחלקות (אך בהחלט ראויים לתשומת לב) .

ולמה בכלל לעשות את זה? אם בין כה וכה זה לא באמת מזיז לאף אחד? והנה באה המחאה החברתית של 2011, ופתאום  הרוח שנשבה באלבומי הלהקה נשמעת מתאימה להמונים (לא הקטע הפוליטי, כמובן) והם ממשיכים גם עכשיו כשהם כבר לא ילדים וצריכים לחשוב על עתידם ופרנסתם... למה? כי זה מה שהם. זה מה שהם יודעים ואוהבים לעשות וזה מה שהם יעשו כל עוד הכימיה ביניהם עובדת.

"זמן להתעורר" צועקת כותרת האלבום השביעי (2013) ובו, חוץ  מהאומץ לקרוא למהפכה במודעות ("זמן להתעורר", "מפלגות ישראל" על פי מאיר אריאל), הם ממשיכים לשלב עוד טעמים בצליל שלהם, מהכיוון הישראלי ים תיכוני, אבל לא רק. עם טריפונס, דקלון, יצחק קלפטר, פלד. ערבית ועברית, יוונית ותימנית. הכי ישראלים שיש. "שותפים בעם" ממשיך ומעמיק את המגמה הזו. הדג נחש הם המוסיקה הכי ישראלי של ימינו.