יואב קוטנר

יום שני, 24 באוקטובר 2016

לזארוס כהן

הנני אלוהי

חודש לאחר יומולדתו ה82 מוציא לאנרד כהן אלבום חדש. "רצית את זה קודר יותר" או "שחור יותר"... בסך הכל אלבום האולפן ה14 של אחד היוצרים הגדולים מאז שנות הששים של המאה הקודמת, וחוליה נוספת בקאמבק המרשים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. מאז 2001, כשהיה כבר בן 67 הוא הוציא ששה אלבומי אולפן, ארבעה אלבומי הופעה... והופיע (בעיקר בשש השנים האחרונות) מאות פעמים... במקום שרובם פורשים לפנסיה הוא רק הלך וכבש פסגות חדשות.

גם האלבום החדש הוא הצלחה אמנותית עצומה. העובדה שהוא מצליח לחדש ולרגש היא בעיני נס. לא פחות. לאנרד כהן כתב את כל המילים, אבל הלחין רק שלושה מהם. שיר אחד הלחינה שותפתו הוותיקה , הזמרת שרון רובינסון וכמו בשני אלבומיו הקודמים הוא נעזר בעיקר במלחין-קלידן-מפיק פטריק ריי לאונרד, מוסיקאי צעיר ממנו ב22 שנה (שבא מכיוון מוסיקלי שונה כשהפיק אלבומים והופעות של מאדונה, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, רוד סטיוארט, מייקל ג'קסון, מריאן פייתפול ועוד רבים). פטריק לאונרד הלחין והפיק ארבעה משירי התקליט, אחד ביחד עם אדם כהן, בנו של לנארד, שהוא בעצמו מוסיקאי... בן 44, כותב ומלחין ושר, בעשור האחרון הקליט ארבעה אלבומים, אבל עוד לא עשה את הפריצה הגדולה שלו. תוך כדי העבודה על האלבום, שנמשכה כשנה, סבלו גם כהן וגם לאונרד מבעיות גופניות קשות, כולל כאבי גב עזים שגרמו לכהן להקליט את רוב השירים בישיבה. הוא כמעט התייאש וויתר על הפרויקט, אך בנו נחלץ לעזרה והפך למפיק הראשי של האלבום. ההפקה שלו (ושל פטריק) מושלמת. עדינה. מינימליסטית. עוטפת את הקדרות בדיבור-מילמול-שירה-תפילה של כהן ברמזים ונגיעות של יופי. פה כינור, שם גיטרה, הרבה באס מלטף, קולות נשים מלאכיות, חזן... הכל בדיוק במידה הנכונה.
והטכסט... לא שאי פעם לאונרד כהן היה שמח וקופצני במיוחד, אבל פה הדימר שמפעיל את התאורה הפנימית שלו הולך ומחשיך. הוא נפרד, הוא עייף, הוא מוכן לפגוש את בוראו. בשיר הנושא, המשלב קטע חזנות בעברית, הוא שר "הנני הנני" ומתרגם באנגלית "אני מוכן אלוהי". זה לא שהוא מתעסק רק בעצמו ובמותו הקרב, יש לו, כרגיל, גם מה לומר על עולם שמסביבו אבל הוא בעיקר מביט את הסוף
אני לא מתיימר להבין באמת את כוונתו, אבל נדמה שהוא איבד את האנרגיה, את האמונה. שהוא מאוכזב מאלוהים או מישו או מבודהה ואפילו מוותר על האהבה או לפחות על התשוקה. האיש שקרא לפני כמעט ארבעים שנה לאלבום שלו DEATH OF A LADIE'S MAN אומר על עצמו שהוא כזה "אני לא צריך אהובה, החיה האומללה הזו מאולפת, אני לא צריך אהובה, אז כבו את הלהבה..." הציטטה הזו לקוחה מאחד השירים הכי עצובים באלבום "עוזב את השולחן":

אני לא צריך סיבה
למה שהפכתי להיות
יש לי התירוצים האלה
הם עייפים ושחוקים
אני לא זקוק לסליחה
אין את מי להאשים
אני עוזב את השולחן
אני מחוץ למשחק


וכבר היו לכהן שירי סיכום ופרידה בעבר, והוא תמיד חזר. בהופעה בישראל ב1980 הוא הציג את עצמו בשמו העברי "אלעזר הכהן". אלעזר הוא לזרוס. החוזר מהמתים, כמו בשיר הפרידה של דיוויד בואי, שמת יומיים אחרי שיצא אלבומו. נקווה שהסוף של כהן עוד רחוק, כפי שאמר בפרץ אופטימיות בשבוע שעבר: באלבום קצת הגזמתי. "אני מתכוון לחיות לנצח... או לפחות עד מאה ועשרים". אמן. 

יום כיפור 1973. סיני


יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

היה היה אריק איינשטיין


כבר כמעט שלוש שנים, מאז יום מותו של אריק איינשטיין  (26.11.2013) מחשבות עליו, על השמחה שהעניק לחיינו ועצב על תחושת הפספוס של סוף חייו, מאד מעסיקות אותי. לא רק ברמה האישית פרטית, (זה היה כך תמיד) אלא דווקא אל מול אותו גוף אנונימי הנקרא "הקהל". חשוב לי לספר על אריק, על יצירתו וקצת על הבנאדם שהיה לי כבוד גדול להכיר מקרוב. אני עושה את זה במפגשים ברחבי הארץ (בהם התחלתי עוד כשאריק היה בחיים) ובשנה האחרונה בתכנית רדיו שבועית, מידי שבת באחת בצהריים בגלי צה"ל.(את כל הפרקים אפשר למצוא באתר גל"צ). בשבוע שעבר שודר הפרק ה44 על האלבום האחרון שאריק הקליט, ביחד עם גיא בוקאטי "כל הטוב שבעולם" אני מרגיש שוב ושוב את הפער הקיים אצל חלק גדול מהמאזינים בין האהבה והערכה העצומה שלהם לאיינשטיין, נדמה לי שאין אף אמן ישראלי, חי או מת, כל כך אהוב, והעובדה שהשנים האחרונות לפעילותו כמעט ולא מוכרות להם.

כשהעליתי לפייסבוקי את הפרק על "כל הטוב שבעולם"  תמהתי האם האלבום קיבל בזמן אמת (2007) את תשומת הלב המגיעה לו. לא שאני חושב שחייבים לאהוב אותו, אבל אני מאמין שמי שמביע עליו דעה חייב לפחות להאזין לו... עשרות הטוקבקים שקיבלתי (וזו בהחלט לא כמות שאני מורגל בה) הוכיחו לי שיותר מכל, ההתעלמות היחסית ממנה סבל אריק איינשטיין בשנותיו האחרונות לא קרתה בגלל איכות היצירה שלו, אלא מטעמים אחרים לגמרי. בראשם, חוסר מוכנות להקשיב לו. דווקא בגלל השיאים שהציב בארבעים שנות פעילותו. בגלל שהוא היה כל כך טוב, לא מגיע לו צ'אנס עם האנשים החדשים שבחר לעבוד איתם והשירים החדשים שהקליט אחרי כל השנים האלה בצמרת.   

אני פוגש המון אנשים שלא מאמינים לי ש"יש בי אהבה" אינו אלבומו האחרון של איינשטיין, ושמאז 1995 הוא הוציא עוד שבעה אלבומים... רבים מאלה שבטוחים שאיינשטיין הוא רק נוסטלגיה, פשוט לא יודעים שהוא היה אמן פעיל עד סוף חייו. זאת ועוד,  הדעה המקובלת שאיינשטיין של שנות ה2000 לא מתקרב לרמת היצירה שלו בשנות השבעים או השמונים היא אולי לגיטימית, אך לא מתבססת על הכרות אמיתית עם מה שעשה בשנים האחרונות. כלומר, קובעים דיעה בלי לדעת את העובדות.

אני לא נכנס כאן לדיון מי אשם בכך, הרדיו או הטלוויזיה או חברות התקליטים או אריק עצמו. לדעתי אריק איינשטיין, כגדול האמנים שהיו לנו במוסיקה הישראלית, ראוי לתשומת לב ולמינימום הכבוד של האזנה ליצירתו בכל שלב בקריירה שלו. גם בחמש עשרה השנים האחרונות. לא מתוך "פירגון" אלא בגלל שהוא המשיך להיות נהדר. המשיך לגלות ולטפח כישרונות צעירים וחדשים, המשיך להיות בעל טעם משובח במוסיקה. המשיך לבטא את עצמו במילים שלו או של אחרים כמו שאף אחד אצלנו לא עשה.

אם יש משהו שהשתנה אצלו בשנות ה2000 זה שמתחת למוסיקה היפה והמעוררת מעצם היותה מוסיקה, גם בשיריו העצובים ביותר, האופטימיות שלו נחלשה ובשיריו, לצד האהבה שתמיד קיימת, ישנה גם מבוכה ודאגה וניסיונות עידוד, עצמי וכללי. מגיל 60 והלאה (1999) איינשטיין כבר לא "יושב על הגדר רגל פה רגל שם" אלא אומר מה שמפריע לו. לא מסתפק בלהיות הקול הנפלא שאומר לך שהכל יהיה בסדר.

וגם זה מעציב כשחושבים על האלבום "רגעים" עם פיטר רוט (2006) ובמיוחד על  "כל הטוב שבעולם" עם גיא בוקאטי (2007). למרות כל הקשיים האישיים, כולל ראייתו המתדרדרת, ולמרות תחושותיו הקשות לגבי "המצב" במדינה, אריק אזר מספיק כוחות כדי למצוא את הטוב שבעולם. הפרטי והכללי.


ההתחלה של האלבום "כל הטוב שבעולם" היתה בדיוק לפני עשר שנים, כשאריק שמע שירים של גיטריסט, כותב ומוסיקאי די אלמוני עד אז, גיא בוקאטי. השיר הראשון שהקליטו ביחד היה לחן של בוקאטי לטכסט מצמרר של יעקב רוטבליט "רגע לפני", העוסק בשנייה שלפני פיגוע רצחני. השניים, איינשטיין ובוקאטי, מצאו שפה משותפת וחברות שהחזיקה מעמד עד הסוף המר.   
אני זוכר ימים יפים בחוף שנעלם
אמרתי לחבר, נשנה את העולם
הוא מצא את אלוהים, אני נשארתי כאן
(מתוך "פה אצלנו" מהאלבום "כל הטוב שבעולם")
גיא בוקאטי היה בן הזוג שלו ליצירה. האיש שאריק סמך עליו, התייעץ איתו, יצר שירים בשותפות איתו כאשר במידה רבה כתיבתו של בוקאטי היא ביטוי למחשבות ולדעות של אריק. ב2007 יצא אלבומם המשותף "כל הטוב שבעולם" שכמעט כולו (למעט "רגע לפני") שכתב יעקב רוטבליט) הוא מילים ולחנים של בוקאטי. האנרגיה והתחושות הטובות חזרו באלבום הזה, ושוב וכרגיל, אריק מתעסק בפרטי, באהבה וביחסים, אך גם לא מתעלם מהסביבה בה הוא חי. תקשיבו (לפחות( לשירים הרומנטיים: "שוב אותו העצב", "כל הטוב שבעולם", "איפה שלא תהיי", "פשוט אומר לך" ושיר אחד מרגש במיוחד, שאריק השתתף בכתיבת המילים שלו "רוקד את הטנגו לבד":
כתבתי לך מיליון שירים וזה יהיה האחרון
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט

בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד
אני צריך אותך את לא שולחת יד
אל תלכי רחוק כאילו כבר ויתרת
מחכה לך כאן בבית

כתבתי לך מיליון שירים...

האם השיר הזה הוא לאהובה פרטית או שהוא מופנה גם למדינה? לתקשורת? לקהל?
זה היה באמת השיר האחרון שאריק כתב ובשנים שבאו אחרי הוצאת האלבום, למרות שהמוסיקה שלו לא קיבלה מספיק תשומת לב. אריק אף פעם לא התלונן, אבל מידי פעם שאל בכאב מדוע זה כך... האם אין באלבום הזה אף שיר ראוי?                                               זו היתה בשבילו אכזבה גדולה, ולמרות שהשניים המשיכו להקליט לא מעט שירים בהמשך, אריק לא הקליט עוד אלבום. חלקם הגדול של השירים הבאים היו פחות אישיים ויותר כלליים. חייל נעדר, ילדים מיוחדים, גלעד שליט. כאילו אריק אומר... אם כבר להקליט שירים חדשים, לפחות שתהיה להם מטרה נוספת...

"רגעים" עם פיטר רוט היה זקוק לעשר שנים כדי להפוך לתקליט זהב (ממש לפני שבועות אחדים). האם "כל הטוב שבעולם" יגיע גם הוא לסטטוס הזה? את אריק זה בוודאי ישמח, איפה שלא יהיה.
.


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

איה כורם

גיבורת מעמד הפועלים
קודם כל היא גיבורה. איך אחרת אפשר לכנות אמנית שמוכנה לסכן הכל, את שמה הטוב, את פרנסתה, את עתידה המקצועי ובעיקר את המצב הנפשי המאפשר יצירתיות... וכל זאת מתוך רצון להתעקש על זכויותיה ולהילחם למען מטרה שנראית בעיניה צודקת?





תמצית סיפורנו. זה מתחיל עשר שנים אחורה. איה כורם בת ה-26 פורצת לעולם המוסיקה הישראלית כמלחינה לאחרות ולאחרים (ובראשם למירי מסיקה ) וגם כסינגר סונגרייטרית באלבום בכורה עמוס להיטים "קיץ", "יונתן שפירא", "אתה זורם אצלי בדם" והשיר המושמע ביותר באותה שנה (על פי אקו"ם) "שיר אהבה פשוט". היא היתה "זמרת השנה" ואלבומה הפך זהב. אחר כך באו עוד אלבום ("שפה זרה") ותכניות טלוויזיה ותיאטרון והפקות שונות ומשונות כמקובל לאמן צעיר שמשתלב בהצלחה רבה בעולם המוסיקה ... כורם היתה חלק מקבוצת ילדי הפלא בוגרי "רימון" שיצרו, כביכול, סגנון משלהם במוסיקה הישראלית. בשנים הקרובות הוא אמנם המשיכה להיות חלק מהקבוצה, אך גם הראתה סימנים של עצמאות סגנונית וגם החליטה בשלב די מוקדם בדרכה שאינה רוצה להמשיך וללכת בתלם. במיוחד לא בכל הנוגע לצדדים הנוגעים ל"תעשיית המוסיקה". הטענה העיקרית שלה הייתה, שבלתי הגיוני היה להחתים אותה בגיל 25 על חוזה עם חברת התקליטים "עננה" ל18 השנים הבאות. אני לא נכנס כאן לסוגיה מי צודק ומי לא, רק מזכיר שהנושא הגיע לבג"צ ולוועדה מיוחדת בכנסת וגם להצעת חוק שתביא לשינוי מעמדם של אמנים בתחילת דרכם. מה שבטוח הוא שמאבקה של כורם גרם להגברת המודעות לתחום המורכב הזה.

בינתיים, כורם הוציאה עוד אלבום ("לאלף את הסוסים") לא בחברת התקליטים "המקורית" שלה, גנזה אלבום נוסף ("הלב הזה המשומש")  ונאלצה לוותר על זכויותיה על שני האלבומים הראשונים (והמצליחים) שלה. ב2015 אחרי כחמש שנות מאבק, הצליחה איה כורם להשתחרר מהחוזה עם "עננה", יום לאחר מכן הוציאה את אלבומה הגנוז, אותו הציעה להורדה חינם באתר שלה, והחלה עובדת על האלבום הראשון שלה כאמנית משוחררת. בעזרת גיוס ההמונים "הדסטארט" היא השלימה את המשימה, ועכשיו יוצא אלבומה החמישי / הראשון "אלפיים עשרים ושלוש"   כשנה שבה הייתה אמורה לסיים את החוזה המקורי.



וכל ההקדמה הזו לא הייתה נכתבת אם האלבום עצמו לא היה טוב. "2023" הוא אלבום קונספט המשלב סיפור (אותו מקריא יובל מסקין) עם שירים שמתאימים, פחות או יותר, לקונספט. הסיפור מתאר מציאות עתידית בה בני אדם מוותרים על מחשבותיהם וזכרונותיהם תמורת בצע כסף ושלווה קיומית. השירים מתייחסים למלחמתו של הפרט על עצמאותו הפיזית והרוחנית. את הסיפור כתבו איה כורם ושי רינגל, הלחין ועיבד אדם בן אמיתי, ויש בו לא מעט רגעים מוסיקליים מרגשים, אבל עם כל הכבוד לסיפור המסגרת, השירים הם מה שמעניין אותי יותר (בדרך כלל באלבומי קונספט כאלה את הסיפור שומעים פעם פעמיים ואילו השירים הם לתמיד...) והשירים פה מצויינים. 

איה כתב והלחינה, חלקם עם אדם בן אמיתי, ועם עיבודים תזמורתיים של  עודד שומרוני. אבל למרבה ההפתעה היא כמעט ולא שרה. את הביצוע הקולי היא השאירה להמון אורחים, חלקם מאד מפתיעים בהקשר של "אלבום חדש של איה כורם". דני ליטני, אפרת גוש,  ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר וקרן הדר,  דנה עדיני ורביעיית 4B, ישי לוי, נילי פינק, יהוא ירון ונצ'י נצ', דניאל זמיר, מזי כהן, לאה שבת ורק שיר אחד שאיה כורם שרה לבדה. אמנם רק שיר אחד אבל קולה ואמירתה מהדהדים בתוך כל הפרשנויות האישיות של המשתתפים הנפלאים ששרים את השירים. רובם לא נשמעים כחתוכים מתוך מחזמר אלא כשירים שעומדים בפני עצמם. 

אז אמנם "מצרים" ששרה לאה שבת, או "אשה בדירה" ששרה מזי כהן (ולו רק לשמוע שוב את מזי כהן הכל היה שווה...) הם קשורים לגמרי למלחמת העצמאות של האיש הקטן, אבל הם קיימים לגמרי בזכות עצמם.