איה כורם

גיבורת מעמד הפועלים

קודם כל היא גיבורה. איך אחרת אפשר לכנות אמנית שמוכנה לסכן הכל, את שמה הטוב, את פרנסתה, את עתידה המקצועי ובעיקר את המצב הנפשי המאפשר יצירתיות... וכל זאת מתוך רצון להתעקש על זכויותיה ולהילחם למען מטרה שנראית בעיניה צודקת?

תמצית סיפורנו. זה מתחיל עשר שנים אחורה. איה כורם בת ה-26 פורצת לעולם המוסיקה הישראלית כמלחינה לאחרות ולאחרים (ובראשם למירי מסיקה ) וגם כסינגר סונגרייטרית באלבום בכורה עמוס להיטים "קיץ", "יונתן שפירא", "אתה זורם אצלי בדם" והשיר המושמע ביותר באותה שנה (על פי אקו"ם) "שיר אהבה פשוט". היא היתה "זמרת השנה" ואלבומה הפך זהב. אחר כך באו עוד אלבום ("שפה זרה") ותכניות טלוויזיה ותיאטרון והפקות שונות ומשונות כמקובל לאמן צעיר שמשתלב בהצלחה רבה בעולם המוסיקה ... כורם היתה חלק מקבוצת ילדי הפלא בוגרי "רימון" שיצרו, כביכול, סגנון משלהם במוסיקה הישראלית. בשנים הקרובות הוא אמנם המשיכה להיות חלק מהקבוצה, אך גם הראתה סימנים של עצמאות סגנונית וגם החליטה בשלב די מוקדם בדרכה שאינה רוצה להמשיך וללכת בתלם. במיוחד לא בכל הנוגע לצדדים הנוגעים ל"תעשיית המוסיקה". הטענה העיקרית שלה הייתה, שבלתי הגיוני היה להחתים אותה בגיל 25 על חוזה עם חברת התקליטים "עננה" ל18 השנים הבאות. אני לא נכנס כאן לסוגיה מי צודק ומי לא, רק מזכיר שהנושא הגיע לבג"צ ולוועדה מיוחדת בכנסת וגם להצעת חוק שתביא לשינוי מעמדם של אמנים בתחילת דרכם. מה שבטוח הוא שמאבקה של כורם גרם להגברת המודעות לתחום המורכב הזה.

בינתיים, כורם הוציאה עוד אלבום ("לאלף את הסוסים") לא בחברת התקליטים "המקורית" שלה, גנזה אלבום נוסף ("הלב הזה המשומש")  ונאלצה לוותר על זכויותיה על שני האלבומים הראשונים (והמצליחים) שלה. ב2015 אחרי כחמש שנות מאבק, הצליחה איה כורם להשתחרר מהחוזה עם "עננה", יום לאחר מכן הוציאה את אלבומה הגנוז, אותו הציעה להורדה חינם באתר שלה, והחלה עובדת על האלבום הראשון שלה כאמנית משוחררת. בעזרת גיוס ההמונים "הדסטארט" היא השלימה את המשימה, ועכשיו יוצא אלבומה החמישי / הראשון "אלפיים עשרים ושלוש"   כשנה שבה הייתה אמורה לסיים את החוזה המקורי.

וכל ההקדמה הזו לא הייתה נכתבת אם האלבום עצמו לא היה טוב. "2023" הוא אלבום קונספט המשלב סיפור (אותו מקריא יובל מסקין) עם שירים שמתאימים, פחות או יותר, לקונספט. הסיפור מתאר מציאות עתידית בה בני אדם מוותרים על מחשבותיהם וזכרונותיהם תמורת בצע כסף ושלווה קיומית. השירים מתייחסים למלחמתו של הפרט על עצמאותו הפיזית והרוחנית. את הסיפור כתבו איה כורם ושי רינגל, הלחין ועיבד אדם בן אמיתי, ויש בו לא מעט רגעים מוסיקליים מרגשים, אבל עם כל הכבוד לסיפור המסגרת, השירים הם מה שמעניין אותי יותר (בדרך כלל באלבומי קונספט כאלה את הסיפור שומעים פעם פעמיים ואילו השירים הם לתמיד...) והשירים פה מצויינים. 

איה כתב והלחינה, חלקם עם אדם בן אמיתי, ועם עיבודים תזמורתיים של  עודד שומרוני. אבל למרבה ההפתעה היא כמעט ולא שרה. את הביצוע הקולי היא השאירה להמון אורחים, חלקם מאד מפתיעים בהקשר של "אלבום חדש של איה כורם". דני ליטני, אפרת גוש,  ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר וקרן הדר,  דנה עדיני ורביעיית 4B, ישי לוי, נילי פינק, יהוא ירון ונצ'י נצ', דניאל זמיר, מזי כהן, לאה שבת ורק שיר אחד שאיה כורם שרה לבדה. אמנם רק שיר אחד אבל קולה ואמירתה מהדהדים בתוך כל הפרשנויות האישיות של המשתתפים הנפלאים ששרים את השירים. רובם לא נשמעים כחתוכים מתוך מחזמר אלא כשירים שעומדים בפני עצמם. 

אז אמנם "מצרים" ששרה לאה שבת, או "אשה בדירה" ששרה מזי כהן (ולו רק לשמוע שוב את מזי כהן הכל היה שווה...) הם קשורים לגמרי למלחמת העצמאות של האיש הקטן, אבל הם קיימים לגמרי בזכות עצמם.