היה היה אריק איינשטיין

כבר כמעט שלוש שנים, מאז יום מותו של אריק איינשטיין  (26.11.2013) מחשבות עליו, על השמחה שהעניק לחיינו ועצב על תחושת הפספוס של סוף חייו, מאד מעסיקות אותי. לא רק ברמה האישית פרטית, (זה היה כך תמיד) אלא דווקא אל מול אותו גוף אנונימי הנקרא "הקהל". חשוב לי לספר על אריק, על יצירתו וקצת על הבנאדם שהיה לי כבוד גדול להכיר מקרוב. אני עושה את זה במפגשים ברחבי הארץ (בהם התחלתי עוד כשאריק היה בחיים) ובשנה האחרונה בתכנית רדיו שבועית, מידי שבת באחת בצהריים בגלי צה"ל.(את כל הפרקים אפשר למצוא באתר גל"צ). בשבוע שעבר שודר הפרק ה44 על האלבום האחרון שאריק הקליט, ביחד עם גיא בוקאטי "כל הטוב שבעולם" אני מרגיש שוב ושוב את הפער הקיים אצל חלק גדול מהמאזינים בין האהבה והערכה העצומה שלהם לאיינשטיין, נדמה לי שאין אף אמן ישראלי, חי או מת, כל כך אהוב, והעובדה שהשנים האחרונות לפעילותו כמעט ולא מוכרות להם.

כשהעליתי לפייסבוקי את הפרק על "כל הטוב שבעולם"  תמהתי האם האלבום קיבל בזמן אמת (2007) את תשומת הלב המגיעה לו. לא שאני חושב שחייבים לאהוב אותו, אבל אני מאמין שמי שמביע עליו דעה חייב לפחות להאזין לו... עשרות הטוקבקים שקיבלתי (וזו בהחלט לא כמות שאני מורגל בה) הוכיחו לי שיותר מכל, ההתעלמות היחסית ממנה סבל אריק איינשטיין בשנותיו האחרונות לא קרתה בגלל איכות היצירה שלו, אלא מטעמים אחרים לגמרי. בראשם, חוסר מוכנות להקשיב לו. דווקא בגלל השיאים שהציב בארבעים שנות פעילותו. בגלל שהוא היה כל כך טוב, לא מגיע לו צ'אנס עם האנשים החדשים שבחר לעבוד איתם והשירים החדשים שהקליט אחרי כל השנים האלה בצמרת.   

אני פוגש המון אנשים שלא מאמינים לי ש"יש בי אהבה" אינו אלבומו האחרון של איינשטיין, ושמאז 1995 הוא הוציא עוד שבעה אלבומים... רבים מאלה שבטוחים שאיינשטיין הוא רק נוסטלגיה, פשוט לא יודעים שהוא היה אמן פעיל עד סוף חייו. זאת ועוד,  הדעה המקובלת שאיינשטיין של שנות ה2000 לא מתקרב לרמת היצירה שלו בשנות השבעים או השמונים היא אולי לגיטימית, אך לא מתבססת על הכרות אמיתית עם מה שעשה בשנים האחרונות. כלומר, קובעים דיעה בלי לדעת את העובדות.

אני לא נכנס כאן לדיון מי אשם בכך, הרדיו או הטלוויזיה או חברות התקליטים או אריק עצמו. לדעתי אריק איינשטיין, כגדול האמנים שהיו לנו במוסיקה הישראלית, ראוי לתשומת לב ולמינימום הכבוד של האזנה ליצירתו בכל שלב בקריירה שלו. גם בחמש עשרה השנים האחרונות. לא מתוך "פירגון" אלא בגלל שהוא המשיך להיות נהדר. המשיך לגלות ולטפח כישרונות צעירים וחדשים, המשיך להיות בעל טעם משובח במוסיקה. המשיך לבטא את עצמו במילים שלו או של אחרים כמו שאף אחד אצלנו לא עשה.

אם יש משהו שהשתנה אצלו בשנות ה2000 זה שמתחת למוסיקה היפה והמעוררת מעצם היותה מוסיקה, גם בשיריו העצובים ביותר, האופטימיות שלו נחלשה ובשיריו, לצד האהבה שתמיד קיימת, ישנה גם מבוכה ודאגה וניסיונות עידוד, עצמי וכללי. מגיל 60 והלאה (1999) איינשטיין כבר לא "יושב על הגדר רגל פה רגל שם" אלא אומר מה שמפריע לו. לא מסתפק בלהיות הקול הנפלא שאומר לך שהכל יהיה בסדר.

וגם זה מעציב כשחושבים על האלבום "רגעים" עם פיטר רוט (2006) ובמיוחד על  "כל הטוב שבעולם" עם גיא בוקאטי (2007). למרות כל הקשיים האישיים, כולל ראייתו המתדרדרת, ולמרות תחושותיו הקשות לגבי "המצב" במדינה, אריק אזר מספיק כוחות כדי למצוא את הטוב שבעולם. הפרטי והכללי.

ההתחלה של האלבום "כל הטוב שבעולם" היתה בדיוק לפני עשר שנים, כשאריק שמע שירים של גיטריסט, כותב ומוסיקאי די אלמוני עד אז, גיא בוקאטי. השיר הראשון שהקליטו ביחד היה לחן של בוקאטי לטכסט מצמרר של יעקב רוטבליט "רגע לפני", העוסק בשנייה שלפני פיגוע רצחני. השניים, איינשטיין ובוקאטי, מצאו שפה משותפת וחברות שהחזיקה מעמד עד הסוף המר.   

אני זוכר ימים יפים בחוף שנעלם
אמרתי לחבר, נשנה את העולם
הוא מצא את אלוהים, אני נשארתי כאן

(מתוך "פה אצלנו" מהאלבום "כל הטוב שבעולם")

גיא בוקאטי היה בן הזוג שלו ליצירה. האיש שאריק סמך עליו, התייעץ איתו, יצר שירים בשותפות איתו כאשר במידה רבה כתיבתו של בוקאטי היא ביטוי למחשבות ולדעות של אריק. ב2007 יצא אלבומם המשותף "כל הטוב שבעולם" שכמעט כולו (למעט "רגע לפני") שכתב יעקב רוטבליט) הוא מילים ולחנים של בוקאטי. האנרגיה והתחושות הטובות חזרו באלבום הזה, ושוב וכרגיל, אריק מתעסק בפרטי, באהבה וביחסים, אך גם לא מתעלם מהסביבה בה הוא חי. תקשיבו (לפחות( לשירים הרומנטיים: "שוב אותו העצב", "כל הטוב שבעולם", "איפה שלא תהיי", "פשוט אומר לך" ושיר אחד מרגש במיוחד, שאריק השתתף בכתיבת המילים שלו "רוקד את הטנגו לבד":

כתבתי לך מיליון שירים וזה יהיה האחרון
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט

בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד
אני צריך אותך את לא שולחת יד
אל תלכי רחוק כאילו כבר ויתרת
מחכה לך כאן בבית

כתבתי לך מיליון שירים...

האם השיר הזה הוא לאהובה פרטית או שהוא מופנה גם למדינה? לתקשורת? לקהל?

זה היה באמת השיר האחרון שאריק כתב ובשנים שבאו אחרי הוצאת האלבום, למרות שהמוסיקה שלו לא קיבלה מספיק תשומת לב. אריק אף פעם לא התלונן, אבל מידי פעם שאל בכאב מדוע זה כך... האם אין באלבום הזה אף שיר ראוי?                                               זו היתה בשבילו אכזבה גדולה, ולמרות שהשניים המשיכו להקליט לא מעט שירים בהמשך, אריק לא הקליט עוד אלבום. חלקם הגדול של השירים הבאים היו פחות אישיים ויותר כלליים. חייל נעדר, ילדים מיוחדים, גלעד שליט. כאילו אריק אומר... אם כבר להקליט שירים חדשים, לפחות שתהיה להם מטרה נוספת...

"רגעים" עם פיטר רוט היה זקוק לעשר שנים כדי להפוך לתקליט זהב (ממש לפני שבועות אחדים). האם "כל הטוב שבעולם" יגיע גם הוא לסטטוס הזה? את אריק זה בוודאי ישמח, איפה שלא יהיה.

.