חוה אלברשטיין היא ממש תופעת טבע חד פעמית. ולא רק בקנה מידה מקומי.
בת שבעים היא לא רק ממשיכה להיות פעילה במלוא המרץ אלא לא מפסיקה להתחדש ולהתרענן. תחשבו מה היא עשתה רק מאז גיל
הפרישה הרשמי לנשים עובדות... או מאז שהגיעה לנקודה הסמלית שקבע פול מקרטני בדיוק
לפני חמישים שנה, כשגיל 64 נראה לו כבר ממש קרוב לסוף.
כלומר ב2010, כשמאחוריה כבר כששים אלבומים (!!!), היא הוציאה חמישה
אלבומים חדשים לגמרי, עשירים בשיתופי פעולה ראשוניים, ("ברוך הבא",
"ילדת טבע", "ואיך אצלך", "סרנדה", ועכשיו
"בוא המורה") שני אוספים כפולים ("סיפור אינטימי",
ו"סיפור חיים: אנתולוגיית שירי משוררים"), הופיעה עשרות פעמים, ושיתפה
פעולה עם מוסיקאים חדשים לגמרי מבחינתה. עם שלומי שבן היא שרה בדואט את
"תרגיל בהתעוררות" שלו, עם אהובה עוזרי היא חיברה ושרה את "איך אני
אדע", עם שילה פרבר "בכל זאת יש
בה משהו", לשאנן סטריט היא הלחינה את זעקת הכאב על אחותו ז"ל
"יולי", היא עובדת עם מוסיקאי רוק וג'אז ובלוז ומוסיקה אלקטרונית, שרה
בהופעה קטע קלסי ("סרנדה" של שוברט), נואמת ביידיש עם קבלת פרס לפעילותה
בנושא, נושאת תפילה ב"מי האיש", מספרת סיפורים אישיים ומחייה שירי
משוררים נשכחים... כותבת ומלחינה בעצמה, ויוצרת ביחד עם אחרים.. ובתוך כל המגוון
הגדול הזה היא תמיד נשמעת היא. לא מאבדת את ייחודה וזהותה העצמאית. בקול שלא משתנה
כבר חמישים שנה, ובגישה מוסיקלית רכה אך מלאת עוצמה היא ממשיכה וממשיכה וממשיכה ללא לאות בדרכה המיוחדת.
שלוש שנים אחרי "ואיך אצלך" שהפתיעה בהפקה
אלקטרונית-אקוסטית של תמיר מוסקט, ורק שנה אחרי "סרנדה" הפולקי אקוסטי,
היא מפתיעה עכשיו באלבום שיש בו הרבה בלוז. לאו דווקא במבנה המוסיקלי, ואפילו לא
בגיטרות, אלא בהרגשה. את העיבודים המוסיקליים יצרה חוה באווירה של להקה של חברים.
עם שותפים וותיקים: נגן הגיטרה ערן וייץ שמשתתף גם בשירה ונגן הבס והגיטרה עובד
אפרת. השניים גם אחראים על ההפקה המוסיקלית ועל שילוב נגנים נוספים: אבי אגבבה
בכלי הקשה, עדן ליברמן בקלידים, וימי ויסלר אורח במפוחית ואפילו איש הסאונד יואב
שדמה שמופיעה על העטיפה כחבר בלהקה.
על כל הלחנים אחראי ערן וייץ, והמילים הן קצת של חוה בעצמה ובעיקר של
שירי משוררים מפעם, שנשמעים עם הלחנים וההגשה מאד אקטואליים ועכשווים. אני נזכר
במשפט שאמרה לי חוה לפני עשרים שנה: "דווקא בשירים שאני לא כותבת אני מרגישה
חופשייה יותר לשיר על עצמי..." היא שרה "מה קיבלתי מאמי, המזג הגועש
ולזעוק מכאב ולשתוק מאש... ועוד ירשתי מאמי עשירות רבה, שיר ליום הזה, שיר ליום
הבא" ("הירושה" של יהודה קרני). "הקיץ הבוער הוא אבי, ואמי
סתיו הגווע בבשמים, סבי - החורף השומר אביבים ואני - אביב ממטיר גשמים..."
(הקיץ הבוער" של אביגדור המאירי) ושיר הנושא, בלוז של ממש למילים של אנדה
עמיר "כי זאב עם לעם אדם לאדם, עמית לרעהו בור שחת כורה – בוא
המורה". ו"יום עצוב" של איציק
מאנגר (בתרגום לעברית של יורם טהרלב), "סך הכל" (ש. שלום), "רומנסה
על אסיר" (יורם ברונובסקי תרגם מלדינו), "חיי מדף" (שוש וולמן),
"שיר, ריקוד" (פניה ברגשטיין), "נשיקה לאמא" ( יהואש בתרגום
מאידיש של חוה אלברשטיין). ורק לשיר אחד היא כתבה מילים "גם הלילה אשאר ערה,
שוכבת לצידך, ושוב אתה תיסע לארץ רחוקה... לאן
לאן אתה מפליג מכאן, חזור מהר חזור בזמן". והמחשבות (שלי) נודדות אל
בן זוגה של חוה, נדב לויתן, שנפטר ב2010. נדמה לי שחוה מצאה דרך נפלאה להתמודד עם
הכאב והזכרונות, וגם עם השירים לא אומרים זאת במפורש, היא מלאה געגועים לאהבה,
להורים, למה שהיה. במוסיקה שלה, במילים שהיא שרה, היא מצליחה להשאיר את העבר
בחיים.
מיוחדת
השבמחק