דני סנדרסון: הדרך עד כאן

זה הכל בשבילך

דני סנדרסון חוגג בימים אלה 50 שנות פעילות מוסיקלית. מגיל 17 הוא כל הזמן מנגן וכותב ומלחין ושר...   לא היה שבוע אחד בחייו שבו לא עמד על במה וכך יהיה גם בסוף השבוע הזה, ביום ששי בצהרים בהיכל התרבות בתל אביב. דני ולהקתו, איתה הוא רץ בקביעות כבר שנים אחדות, יארחו את גורי אלפי, אברהם טל, ברי סחרוף, הדג נחש, יובל דיין, עידן עמדי ונתן וטלי אורן.

 

דני באולפן גלצ. צילום יעל אלין קוטנר

ולפני שנזכיר את מורשת המפוארת, הנה סיפור קטן ואמיתי לגמרי שנתקלתי בו במקרה לפני זמן לא רב, והוא נותן זווית מעניינת על אחד המוסיקאים הגדולים שלנו.

קיבלתי מייל ממישהו שאני לא מכיר (השם שמור במחשב...) שבו הוא כתב לי ששמע בתכניתי "פסקול ישראלי" את  דני סנדרסון שר את ״מכאן הדרך״. שיר באמת מקסים ומרגש שהוא רוצה לשיר אותו לבתו בבת המצווה שלה ומבקש את אישורו של דני. העברתי לבקשתו את המייל לסנדרסון. ותוך חצי שעה דני, שהוא בהחלט בנאדם מאד עסוק, הוסיף שתי שורות לשיר המקורי ושלח את הגרסה החדשה לאותו מאזין...

כזהו דני סנדרסון. יוצר ענק, פורה, מלא רעיונות וחוש הומור, וגם בנאדם שאף פעם לא הרים את האף, אף פעם לא "השוויץ", גם כשהיה בשיר הצלחתו המסחרית עם "כוורת" או כסולן.                                           פעם הוא סיפר לי על הילד שהיה כשהגיע בגיל עשר לארצות הברית, במסגרת שליחות של אביו ב"אל על". הג'ינג'י הקטן, עם המכנסיים הקצרות והכיסים שמבצבצים מלמטה, עם חולצה שעליה הסמל "הצנע לכת".

בכמעט חמישים השנה שהוא כותב, מלחין ומקליט תרם דני סנדרסון תרומה מיוחדת לזמר העברי בכלל ולרוק הישראלי בפרט. שותף ליצירת עשרות שירים מצליחים, בהם המציא שפה מיוחדת ומקורית ששילבה בין רוק'נ'רול, פופ והומור. בעשרות השנים שלו על הבמה  שיתף פעולה עם מגוון גדול של זמרים ומוסיקאים והשפיע מאוד על שינויים והתפתחות במוסיקה הישראלית.. והוא ממשיך לעשות את זה גם בשנים האחרונות.

את הגיטרה של סנדרסון היה אפשר לשמוע כבר ב1969 כשניגן בהקלטה ההיסטורית המקורית של "שיר לשלום" עם להקת הנח"ל. דני, אז בן 19, חזר שנה לפני כן משהות של כמה שנים טובות בארה"ב, שם מילא את המצברים באנרגיה של רוק'נרול ופופ ומוסיקת נשמה אמריקנית באחת התקופות הכי טובות בהיסטוריה של המוסיקה (כולל הופעה של ג'ימי הנדריקס). כחבר בלהקה הצבאית הכי מצליחה בארץ הוא הפך למוסיקאי הבודד המשפיע  ביותר על הצליל החדש במוסיקה הישראלית החדשה. עוד בלהקת הנח"ל החל סנדרסון מפתח את הפטנט המקורי של שילוב של רוק וצחוק, נגינה מקצועית והומור נונסנס מטורף לזמנו. להקת "כוורת" שהפכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של שנות השבעים (מכירת 70,000 עותקים של אלבומה "סיפורי פוגי" ב1973 שווה למשהו כמו חצי מליון עותקים בימינו...) ומאז הוא ממשיך בעקשנות באותה דרך עם "גזוז" ו"דודה" ומאז 1981 כסולן... ההומור שלו הוא שם דבר, אבל דני היה תמיד גם גיטריסט ענק וגם כותב רגיש ומיוחד. אפילו כשיש לו משהו עצוב לומר, ןעם השנים החולפות יש יותר נושאים כאלה, הוא תמיד יעשה את זה עם הומור עצמי ועם גישה חיובית ומלאה אהדה לדמויות שמאכלסות את שיריו. הוא יוצר מלא אהבה ואופטימיות, במוסיקה, במילים, בחיבור שביניהם.

רוב דרכו סנדרסון הוא איש של שיתופי פעולה. לא רק בלהקות שלו שהיו תמיד עמוסות בכישרונות מוסיקליים מדהימים אלא גם ברוב אלבומי הסולו שלו. העבודה היא מעין מפגש יצירתי של חברים שנהנים לנגן ביחד וכך המוסיקאים שאיתו מתפקדים כמו להקה של ממש ולא כנגנים להשכיר. הוא יודע לוותר על מקומו במרכז הבמה לטובת מה שצריכים השירים. מאד משונה לומר את זה על אמן שכותב, מלחין, מעבד ושר ונמצא כל הזמן במרכז, אבל, מידי פעם, סנדרסון נראה כמו אמן ללא אגו. היצירה היא העיקר. והיא תמיד מלאה ברעיונות מוסיקליים, בגיטרות, בהרמוניות קוליות ובשמחת חיים ואהבה אמיתית. יש כאן הומור אך לא בדיחות ולא גגים משעשעים. אלא מבט חם וחכם על החיים ומשמעותם, שנים ספורות אחרי מותה של אשתו נעמי ז"ל (לה הקדיש את האלבום "לא יפריד דבר") התחושה היא שסנדרסון התאושש ומצא, בעזרת החברים שלו, דרך להמשיך בחיים במלוא הכוח. זוגיות חדשה (ענת עצמון), ילדים שיצאו לקריירות עצמאיות (אדם ודינה) ובעיקר הנושא המרכזי בחייו: המוסיקה. הוא תמיד מאד מחובר. אם זה באיחוד "כוורת", בהופעות שונות עם חבריו הלהקה ("דני גידי וחברים"), ובעיקר בפעילות עצמאית עם המון שירים שיצר בלהקותיו כוורת גזוז ודודה, ובלא פחות מ11 אלבומי סולו.